אחד הניסים הגדולים של הקיום הוא תהליך ההתעברות, ההיריון והלידה. אני לא חושב שיש מי שחווה את הקסם הזה של ילד או ילדה חדשים הנולדים לעולם ונשאר אדיש. איך זה קרה? - לא איך זה קרה מדעית, את זה ניתן להסביר ויש ידע נרחב בנושא - אלא איך זה קרה באמת? מאין הגיעה הנשמה הטהורה הזו שבחרה להתגשם בגוף פיזי. לא בכדי, כשנולד תינוק חדש לעולם כולנו בהתרגשות ובהשתוממות על הפלא המושלם הזה. להתייחס לתהליך הלידה כתהליך מדעי גרידא עושה עוול גדול לתפיסה שהילד או האדם הגיעו לכאן כנשמות המתגשמות לעולם הפיזי. התפיסה המדעית, הרואה באדם מכונה ביולוגית משוכללת היא בהחלט נכונה בראייה מסוימת, אך מאוד חלקית ולא נותנת מענה לשאלות מהותיות של ההתפתחות כחוויה שהיא גופנית, נפשית ורוחנית כאחד.
כשתינוק נולד, הנשמה שלו מגיעה מעולמות הרוח, שם המלאכים דאגו לה, שמרו עליה וכיוונו אותה לעבר מסעה החדש. מרגע שבחרה הנשמה לרדת לעולם ולהיוולד לזוג הורים, האחריות על הרווחה הגופנית, הנפשית והרוחנית של הילוד החדש מוטלת בתחילה על ההורים ועל המשפחה הקרובה וככל שהילד גדל גדלים ומתרחבים גם מעגלי האחריות לשמירה על הישות האנושית ולטיפוחה.
למעשה, התינוק בלידתו כלל אינו מרגיש שהוא בבית בתוך גופו או בעולם. רוב התינוקות סובלים במעבר מהחופש שחוו כישויות רוחיות אל דחיסתם לגוף הקטן בכמה מידות מרוחם. התינוק חווה כאבים, גזים, צמיחת שיניים, תלות מוחלטת, שינה וערות שאינם סדירים והצפה של גירויים, כך שהכניסה של הנשמה לגוף אינה דומה כלל לכפפה המותאמת ליד.
עם השנים תפקידנו כמבוגרים שאחראים על הילדה המתפתחת הוא לספק לה סביבה מותאמת לצרכיה. חשוב להדגיש שילד אינו מבוגר קטן: הוא חושב, מרגיש ומתנהל באופן שונה מהותית מאדם מבוגר. ראשית, חוויות החושים של הילדה הקטנה משפיעות באופן עמוק על גופה הפיזי. הן אינן רק נעימות או לא נעימות, רועשות או שקטות וכו' אלא מעצבות את איבריה הפנימיים ואת התודעה שלה. ילד צעיר שחווית המגע שלו ברוב שעות יומו היא חוויה של נגיעה בחומרים שזרים לטבעו, כגון פלסטיק, בגדים סינטטיים ודומיהם, ושאינו בא במגע מספיק עם חומרים מהטבע כגון עץ, צמר טבעי וכו', לא יצליח להדהד בתוכו את הקשר שלו לעולם המקיף אותו. זאת מכיוון שהוא עצמו עשוי ממינרלים ואילו מוצרים מלאכותיים עשויים מחומר שזר לו. הוא לא יצליח לחוות קשר לעולם, לפתח חום כלפי העולם ולפתח חוויה של "אני והעולם עשויים מאותם חומרים, אני נמצא בבית שלי". כך גם לגבי הצפה של צלילים ואורות חזקים שמעמעמים את היכולת שלו לחוש בבית בתוך גופו. ילד כזה יחווה חווית זרות לאני הרוחי שלו ומכאן קצרה הדרך שיפתח פחדים ואף חרדות מכיוון שהעולם זר ומפחיד. הוא יתקשה בעתיד לראות את עצמו כישות רוחית ומכאן שגם יתקשה לראות את האחר ככזה. כדי שתהיה לילד הצעיר חוויה בריאה של נוכחות רוחית בתוך עצמו עליו לחוש את העולם המוכר לו.
אם נקפוץ כמה שנים קדימה, גם בגן, בבית הספר היסודי ובתיכון עלינו להתייחס בהמון כבוד לשלב ההתפתחותי הנפשי של הילד ופחות ליכולותיו האינטלקטואליות. עלינו לאפשר לו להבין את העולם דרך תמונות עולם הפוגשות את נפשו בשלב ההתפתחותי בו הוא נמצא. לדוגמא: ילדה בכיתה א' אשר עדיין (בתקווה) חווה עצמה כמאוחדת עם העולם, כחיה בפנטזיה של אגדות, במשחקי דמיון עשירים וכו', חשוב שנלמד אותה על העולם דרך סיפורים מלאי דמיון ופנטזיה אשר אינם מאבדים עבורה את הקשר עם הרוח. סיפורי האגדה מלאים בתמונות עולם כאלו. רצוי שגם ההורים וגם המורים לא ינסו להגדיר את העולם לילדים באופן מדעי, אלא יתנו להם תמונות נפשיות המסבירות את התופעות בעולם. כגון, "השמש הולכת לישון בים, המהווה עבורה שמיכה ומיטה נוחה, עד שתקום שוב מחר בבוקר". וכמובן, זהו הסבר נהדר עבור ילדה בת 5 אך הסבר נוראי עבור ילדה בת 12. בכיתות השונות, בכל שכבת גיל, יש קוריקולום אשר מאפשר לילדה להרגיש ולחוות באופן עמוק, שמה שהמורה מספרת לה אינו סיפור בעלמא אלא חווית ההתבגרות שלה עצמה. בכיתה ג' לומדים הילדים על בריאת העולם והגירוש מגן העדן - זהו סיפורם שלהם, זו החוויה שלהם בגיל הזה. אם הסיפור הזה נלמד בכיתה א' או ב' אין לו משמעות עמוקה מעבר להיותו סיפור מעניין. כשלומדים הילדים בכיתה ד' על מתן תורה, הם בדיוק נמצאים בשלב בו הם צריכים למצוא את המוסר הפנימי שלהם ולבחון בעין ביקורתית חוקים שנתנו בני האדם סביבם לעומת חוקי מוסר אוניברסאליים. כשהם בכיתה ז' ומתחיל להתפתח בהם עולם רגש ועולם פנימי עשיר, ובמקביל יש להם צורך לצאת לחקור ולהכיר את העולם, הם לומדים כתיבה יוצרת ועל תקופת הרנסאנס כביטוי לעולמם הפנימי הגועש; ועל מגלי העולם הגדולים כביטוי לצורך לצאת לחקור ולהכיר את העולם שסביבם. וכך, במהלך שנות ההתחנכות של הילד והילדה ואחר כך הנער והנערה בחינוך ולדורף, הקוריקולום עצמו מגלה להם טפח ועוד טפח את חיי הנפש שלהם עצמם ועוזר להם לחוש בבית כשהם בעולם: הם לא היחידים שמרגישים שהם נפלו מגן העדן האישי שלהם וכעת נמצאים בחרדה איך לחיות בעולם המפחיד הזה - גם אדם וחווה חוו זאת, גם הם היו צריכים, כמו הילדים בכיתה ג' ללמוד על עונות השנה, ללמוד מלאכות שונות וללמוד את חוקי העולם כגון שפה, מידות ומשקלות ועוד. גם הם, כמו הילדים בכיתה ד', הרגישו שהעולם נשבר עבורם ולכן כעת הם לומדים שברים.
כדי שילדה הגדלה בעולם הזה תרגיש חיבור עמוק לעצמה, תחווה אוטונומיה, תחושת מסוגלות ושייכות, על המבוגרים שאחראים לגידולה לתת המון כבוד לשלב ההתפתחותי בו היא נמצאת ולספר לה על עצמה באופן שפוגש את ההתפתחות הנפשית שלה, ופחות לנסות ולקדם אותה לימודית. זאת גם הסיבה שבבית הספר היסודי עובדים המון עם האומנות כבסיס לחוויה נפשית יפה ובטוחה. העולם צריך להחוות כיפה כדי שארגיש בו בבית, אם הוא יחווה כקר ואינטלקטואלי (בצורת לימודים שפונה לשכל במקום לנפש) אז החוויה של היותי בבית תתמוסס ותהפוך לתסכול והתרחקות מהבית הפנימי.
יחד עם כל זאת, יש להיזהר מאוד, במיוחד בוולדורף, שהלימוד לא יהפוך להיות נוקשה וחיצוני. על המחנך להיות מאוד קשוב לצרכיו של כל ילד, ולא, למשל, לחייב ילד לצייר רק כי האומנות חשובה ועליו לעבור דרכה. על המחנך והמחנכת להתמסר כמה שיותר ללימוד האנתרופוסופיה בכדי שמה שיחיה בכיתה לא יהיה הקוריקולום כאקט חיצוני אלא תולדה של מחקר פנימי עמוק ודרך פנימית. כך יוכלו המחנכים להביא את המהות ואת האמת הכל כך עמוקות ונכונות של האנתרופוסופיה, ובתוכה את תפיסת התפתחות הילד ואת גישת החינוך ההתפתחותי. עליהם להימנע מלהביא את מה ש"צריך" אלא את מה שנכון, בכדי שכל ילד וילדה יחוו שהם אהובים, רצויים והכי חשוב - יהיו בבית.
Comments