סמכות וגבולות: הורות, סמכות וחינוך לעצמאות

אחד האתגרים קשים ביותר בתקופה המודרנית הינו היכולת שלנו כהורים לייצר מחד סמכות בריאה, מנווטת, מאפשרת אך ברורה ויציבה וזאת מבלי להרגיש שאנו נוקשים מידי, כועסים מידי, נותנים פקודות ובסופו של דבר מרחיקים מאיתנו את הילדים ופוגעים בחופש שלהם לחשיבה עצמאית.

ובכן, דילמה זו היא אכן, אמיתית ופוגשת כל אחד מאיתנו גם, ואולי בעיקר, מתוך האופן בו אנו גדלנו והקשר שהיה לנו עם הורינו. קשר זה שאנו מחזיקים בתוכנו, לרוב באופן לא מודע, יכול להוביל לכמה אפשרויות של פעולה, אך לרוב אנו מתנהלים באופן לא מודע ומתוך תגובות אוטומטיות.

ילד בודק גבולות.. מה מותר ומה אסור...

ההתפתחות הטכנולוגית המואצת של העשורים האחרונים, הרצון לטשטש את הגבולות בין הורות מסורתית לבין יחסי חברות עם ילדנו והפרדיגמה המודרנית שהשתרשה כה עמוק, הגורסת כי: "הילד הוא מבוגר קטן", הפכה את צמד המילים :סמכות וגבולות, לשייכות לדור אחר, לסגנון מיושן שאינו תואם את רוח הזמן. ניתן לשמוע הרבה הורים וגישות חינוכיות שרואות בילד "מבוגר קטן", בעל יכולת חשיבה עצמאית ויכולת לקבל החלטות ולדעת מה טוב עבורו. אנו חיים בעידן שבו השאיפה היא חופש, ביטוי אישי, עצמאות. ויחד עם זאת, אצל רובנו, יש הבנה/ידיעה עמומה ופנימית שיש רגע שצריך לשים גבול. אך אז אנו נתקלים באמת המרה: הרגלנו את ילדנו שהם המחליטים וברגע שצריך לעשות פעולה כמו ללכת למקלחת, לצחצח שיניים או לבוא לשולחן האוכל, הילד מסרב. ה"חברות" הופכת לכעס פנימי ומתחילות צעקות, ריבים וויכוחים אין סופיים שעמוק בפנים יוצרים אצלנו תסכול- "איפה טעיתי, אני נותן לילד כל מה שהוא רוצה ועכשיו כשאני צריך שיעשה משהו, למה הוא לא מכבד אותי"? וזו עיקר הבעיה, הילד חושב את החיים, מתנהל בתוכם ועצם התודעה שלו היא כה שונה מהתודעה שלנו המבוגרים שהמשוואה הזו- אני נותן לך חופש לבחור אבל תכבד את המקומות בהן אני מבקש שתעשה כדברי, היא פשוט משוואה שאינה תופסת במקרה של ילדים. הם לא עושים את מה שאנו מבקשים כי הם לא מכבדים אותנו, הם לא עושים כי הם חיים בחוויה ותודעה שונה מאיתנו המבוגרים, אין לזה קשר לכבוד, יש לזה קשר לאופן בו אנו מבקשים מהם או מרגילים אותם. יש לזה קשר לאופן בו הם מחקים אותנו.

אז מה עושים? איך יוצרים איזון בין סמכות בריאה, גבולות עוטפים ויחד עם זאת הימנעות מנוקשות, כעסים, עונשים וכו'...

בחינוך וולדרוף, הסמכות שאנו מדברים עליה אינה ביטוי של נוקשות, אינה ביטוי של שליטה בילד ומניעת החופש שלו. נהפכו, הסמכות עליה אנו מדברים הינה פועל יוצר של השורש ס.מ.ך, כלומר, הילד יכול להרגיש שיש לו על מי לסמוך. איך הוא יחווה שיש לו על מי לסמוך? כשהמבוגר שמגדל אותו הינו בעל נוכחות יציבה, חמה, שמחזיקה את המצפן כשהים סוער!

אנו רוצים שהילדים שלנו ילמדו לבחור נכון, לעמוד על שלהם, להבין את עצמם בתוך מציאות משתנה. לשם כך, הם צריכים חוסן פנימי. אך חוסן לא נולד מתוך עצמו. חוסן צומח לאט, כמו עץ שזקוק לשורשים לפני שהוא מרים את ראשו לשמיים.

לא בכדי, בממלכת החי החיות תוך מספר ימים ולפעמים שעות כבר עומדות על רגליהן ולרוב תוך כמה חודשים עד שנה כבר נחשבות לבוגרות ועצמאיות, אך לא כך אצל האדם, לתינוק לוקח כחצי שנה עד שהוא מתחיל לאכול אוכל מוצק, כמעט שנה עד שהוא מזדקף ולומד ללכת, שנתיים לדבר והמון שנים להיות אדם עצמאי ו"בוגר" בחברה. אנחנו אף מתייחסים לכך בשפה- הילדות מכילה בתוכה כמה וכמה שלבים: תינוק, ילד, נער. רק בסוף שלב הנעורים, סביב גיל 18, הילד, כבר אינו ילד והופך לבחור צעיר ואז לבוגר.

הילדות, אם כך,  מהווה מרחב הכרחי. לא מרחב של אימונים לבגרות, אלא מרחב שבו מישהו אחר, המבוגר, הוא המחזיק, הוא הקובע את הקצב, את הגבולות, את המסגרת. 

שטיינר, הוגה חינוך וולדרוף, אמר: "החירות האנושית איננה נולדת בחלל ריק. היא נבנית דרך תהליך פנימי שבשלביו הראשונים דורש להישען על סמכות חיצונית".

לכן, כלל חשוב שיש להפנים הוא שהילד הצעיר אינו "מבוגר קטן"! הוא איננו זקוק לחופש לבחור, להחליט, לנהל. להפך, הוא זקוק למבוגר שיוביל, שיאמר מה עכשיו, מה נכון, מה מתאים. וזאת משום שה "אני", אותו מרכז פנימי של חירות ובחירה, עדיין לא סיים להתפתח, עדיין לא נולד.

הילד חי ב"היקף", הוא אחד עם מה שסביבו: אמא, אבא, הבית, המשחק, החברים. הוא מאיר את העולם כמו קרן אור, אבל הוא עדיין לא נפרד ממנו. ולחיות כך זו מתנה, אם רק המבוגרים שסביבו יודעים להחזיק את המסגרת הנכונה עבורו.

הרבה מהבלבול בהורות היום נובע מהתנגשות בין הרצון לגדל ילדים חופשיים, לבין החשש מלהיות "ההורה הקובע". אנו מתפתים להיכנס למשא ומתן תמידי עם הילד : "אתה רוצה עכשיו אמבטיה או אחר כך?", "מה אתה מעדיף לארוחת ערב?". כשבעצם הילד מבקש, בלי מילים, שמישהו פשוט יוביל אותו.

חשוב להדגיש, שהגבולות אנן נוקשות של : "כך אמרתי ואתה תעשה", הילד חי את הכאן ועכשיו, אם הוא באמצע משחק והאמא אומרת, עוד 5 ד' תלך להתקלח... אז אין ספק שהכעס שיגיע אחרי 5 דקות, כשהילד ימשיך במשחק, אינו נכון ואינו קשור בילד, הוא קשור בתפיסה מוטעית שהוא יצליח בעצמו לשאת את חווית הזמן, לעצור את מה שהוא עושה וללכת להתקלח- שיהיה אחראי.. לא עובד!.

כאן ניתן לתת דוגמא או רעיון לפעולה אחרת. הילד משחק, כולו בעניין ומושקע עד כלות בחוויה. האמא או האבא, מגיעים, מצטרפים למשחק, מייצרים נרטיב חדש במשחק (כן, צריך להיות יצירתיים) שעכשיו החפצים חוזרים להם לישון במקום שלהם, ויחד עם הילד מסדרים, ומפנים הכל למקום. המשכו של המשחק הוא במקלחת ואז בארוחת הערב ואח"כ בכניסה למיטה, בסיפור לילה טוב, בנשיקה ובהרדמות. הובלנו את הילד, לא נתנו לא פקודות וכעסנו כשהם לא התמלאו. לא תמיד זה הולך חלק כמובן, אבל עם הזמן הילד מתרגל לכך שכשההורה מצטרף למשחק או לפעילות סביב שעה קבועה ביום, זה מוביל את המשחק למקום החדש. זה חלק מתהליך מתמשך ולא קוטע את מה שהיה קודם. התודעה הילדית היא היקפית ולא לינארית. יש לזכור זאת. דוגמא זאת מתייחסת לילדים בגילאי הגן/כיתה א'.  אחרי גיל 7, אם בנינו נכון את  הבסיס, האופן הסמכותי משתנה, אך הריתמוס וההבנה שיש מי שמכוון את התהליך הופנם.

סמכות פנימית היא מתנה שמתחילה בכך שמישהו אחר מחזיק אותה עבור הילדים בשנותיהם הראשונות, דרך משחק ופעילות יוצרת ולא דרך הוראות חיצוניות! הסיבה לכך היא שהילד לומד מתוך חיקוי, הוא מחקה את האופן בו אנו מתנהלים כמבוגרים. איך אנו מקבלים החלטות, שמים לב לפרטים הקטנים, דואגים לסדר, ארגון וריתמוסים קבועים של התנהלות. ילד שחווה סדר, ארגון, ריתמוסים וקבלת החלטות מתוך מרכז שקט ובטוח, יחקה זאת ויפתח יכולות דומות בבגרותו. אך גם ההפך הוא הנכון, ילד שחווה הורה שמתלבט, שואל אותו מה הוא רוצה, מתקשה לייצר סדר, מבקש/דורש באופן חיצוני להישמע להוראותיו, חסר ארגון וריתמוסים בריאים- גם את זה הילד יחקה ויבוא אל ההורים בדרישות, בדיוק כמו שלימדו אותו.

כמה פעמים אמרתי לעצמי, אני לעולם לא אהיה כמו ההורים שלי, אך כשנולדו לי ילדי "תפסתי" את עצמי על חם, מגיב ומתנהל בדיוק כמוהם, החיקוי טבוע עמוק בתוך גוף ההרגלים הלא מודעים שלנו.

אנחנו צריכים ללמוד מחדש מהי סמכות בריאה: סמכות שלא צועקת, לא מעליבה, לא שואבת כוח. סמכות שמגיעה מתוך הכרה בצרכי הילד, בהכרת הקצב שלו, שמייצרת קשר של חיבור ואהבה.

סמכות שמבוססת על אהבה הינה למעשה סמכות שמבוססת על ריתמוס, כלומר על סדר יום קבוע: התחלה, אמצע וסיום אשר נותן שקט פנימי לילד. אך הריתמוס עצמו צריך להיות עם תודעה והתכוונות. לא מכיוון שהגיעה השעה 18:00 ועכשיו צריך לאכול, אז בבת אחת עוצרים הכל. זהו ריתמוס אך אין בו התכוונות לצרכי הילד, אין בו תודעה להבנה של מה הילד זקוק בגיל הצעיר ואין בו סמכות בריאה. הילד זקוק לסמכות שנאמרת מתוך התכוונות פנימית ומודעות, בלי רגשות אשמה ובלי משא ומתן אך גם שעושה זאת באופן מלא דמיון, סיפורי ומשחקי ולא נוקשה.

בין גיל 7 לגיל 12 תהליכי החיקוי מתחילים לדעוך אט אט (נעלמים לגמרי סביב גיל 10) והקשר הסמכותי עם הילדים הופך יותר לשיח. אחרי גיל 7 הילד מחובר יותר לזמן וכבר ניתן לומר לו :"אזכיר לך (ולא תזכור לבד), בעוד 5 דקות לסיים את מה שאתה עושה ולבוא לשולחן האוכל", החוויה של הילד שלא עצרו אותו בבת אחת, אפשרו לו מרחב לסיים את מה שהוא עושה ועדין ניהלו עבורו את הריתמוס, היא חוויה בריאה. אם ילד בגיל 8 מתווכח ואומר, אני לא מוכן להפסיק עוד 5 דקות ולבוא לאוכל, במקום לכעוס עליו אפשר לחבק אותו ולומר לו: " אני מבינה שקשה לך, בסדר אתן לך 10 דקות, אבל לא יותר, אזכיר לך בעוד 5 דקות ושוב בעוד 10", לרוב, במידה וזה נעשה בשלווה פנימית, עם חיבוק אוהב ולא כצעקה מרחוק, זה עובד נהדר. אחת הטעיות הנפוצות היא שאמא או האבא צועקים לילד מרחוק : "לך לסדר את החדר", "בוא לאכול" וכו'... רשמו לכם כלל- שום דבר שנאמר לילד לא יכול להיאמר כהוראה מרחוק, צריך להגיע קרוב, ללטף, לתת חיבוק ומתוך שיח אוהב לבקש שיעשה כך או כך, אך לא בהתחננות, גם לא כפקודה, אלא מתוך מרכז בריא ושלו. ככל שמצליח המבוגר לעשות כן, יראה שהסמכות שלו מתקבלת באהבה.

החינוך האנתרופוסופי רואה בילדות תקופה מקודשת, שבמהלכה אנו בונים את הגוף, את התחושות, את הקשר עם העולם. אם נכניס מוקדם מדי לעולמו הפנימי של הילד את הדרישה שיקבל בעצמו החלטות, שיחשוב חשיבה מופשטת וייקח אחריות על מעשיו ועל הזמן והמרחב, נחליש את הפוטנציאל הפנימי שלו.

ילד שמחקה לומד. ילד ששומע משפטים ברורים, שמראים לו מהי הובלה: מקבל שקט פנימי. הוא לא צריך לנהל. הוא פשוט יכול להיות ילד. כשהוא יהיה מוכן, בהדרגה, ההובלה תעבור אליו.  השלבים הראשונים שההובלה מתחילה אט אט לעבור באמת אל הילדים, מתחילה סביב גיל 12. גם בחוק היבש, גיל 12 הופך להיות גיל האחריות הפלילית. ביהדות חוגגים לבנות בת מצווה ולבנים בגיל 13 בר מצווה, כלומר, הם נחשבים ברי דעת לקיים מצוות ולקחת אחריות. לכן, אם בילדות המוקדמת חווה הילד את כל הנאמר לעיל, יוכל הוא כעת להרגיש בפנימיותו: "עכשיו זה גם אני שמוביל, מתוך מוסר וראייה של הצרכים שלי ושל סביבתי" (זה מתחיל בגיל 12, אך לוקח כמעט 8 שנים עד שתהליך זה מבשיל). כך, הסמכות החיצונית הופכת לסמכות פנימית, כך נולדת החירות. אך חשוב כמובן לזכור, מילת המפתח היא הדרגתיות, לא ניתן "להשליך" את בן/בת ה12 בבת אחת לעולם הפוך שכעת הם מחליטים הכל. הסוד הוא שכעת נעלמת לחלוטין הסמכות התלויה בחיקוי של הילד והסמכות מקבלת אופי חדש- אופי של שיחה! הנער / הנערה בגיל 12 לא חייבים להסכים איתנו אך הם חייבים לחוש שיש לנו רציונל מאחורי ההחלטות, שאנו מנהלים איתם שיחה בגובה העיניים, מקשיבים להם ואף מצליחים להגיע לפשרה בנושאים מסוימים, בטח לא כועסים עליהם. עלינו לזהות מה מניע את ההתנגדות שלנו, האם היא קשורה לפחדים שלנו, האם אנו באמת רואים מה נכון לילדנו או שאנו מנסים להטמיע בהם את החלומות שלנו על איך החיים שלהם אמורים להראות. עבודה עם מתבגרים מצריכה מאיתנו המבוגרים עבודה מאוד מורכבת הקשורה בניהול הרגש שלנו ונקווה להרחיב יותר במאמר אחר על נושא המתבגרים.

ניתן לומר שאחת היכולות החשובות ביותר של אדם בכדי להתפתח בדרך רוחנית, עם יכולת אמפתיה, חשיבה חופשית, יזמות ועשייה בעולם היא חוויה בגיל הצעיר של יראת כבוד אל המבוגרים שסביבו. כאשר יחווה הילד יראת כבוד עמוקה כלפי המבוגרים מפני שבכל ישותו יחוש שהם יודעים עבורו מה נכון, מלמדים אותו להתנהל נכון עם הזמן, מכוונים אותו באופן חם ואוהב לעשות את הדבר הנכון בזמן הנכון, רגש של יראת כבוד אמיתי יתפתח בו. בבגרותו ילד כזה יפתח יראת כבוד עמוקה כלפי האמת והכרת הדברים כפי שהם מכיוון שיש לו פנימיות יציבה ובטוחה. זו גם הסיבה שבחינוך וולדרוף, בכיתות הצעירות ישנו דגש עמוק על פיתוח רגש הפליאה, עבודה עם ריתמוסים ועם גבולות ברורים, סמכות אוהבת וכמובן המון דגש אומנותי שמפתח את היכולת לנוע בפנימיותי .

 כך, בשילוב פעולה של הבית ובית הספר נתמוך בילדנו ונעזור להם להיות מבוגרים אשר יודעים לחשוב באופן עצמאי ולקבל החלטות מתוך מרכז, חשים אמפתיה לכל בני האדם באשר הם ופועלים ויוזמים למען הקהילה בה חיים.

לסיכום:

סמכות בגיל הצעיר אינה סתירה לחופש. היא שער אל החופש. סמכות דורשת נוכחות -לא שליטה, אלא הובלה שקטה ועקבית.

גבול הוא מתנה לילד. הוא כמו שמיכה מחממת, שמאפשרת לו פשוט... להיות.

הילד לא צריך לדעת הכל. הוא צריך לדעת שיש מי שיודע בעבורו.

סמכות דורשת מידה -איזון, כוונה, הקשבה. הלמידה היא בעצם ביטוי של שתי מילים:  ל-מידה, כלומר ללמד את החלד להגיע למידה הנכונה. כשהמידה הנכונה מוצגת לילד, מתרחשת למידה עמוקה המלמדת אותו כיצד לקבל החלטות בהירות ושקולות בבגרות.

אם נוכל להחזיק את העמדה הזו, גם כשהיא קשה, גם כשהילד מתנגד, נוכל להעניק לילדינו את המתנה הגדולה ביותר: מבוגר שאפשר לסמוך עליו, וכשהם יגדלו, הם יהיו מבוגרים שסומכים על עצמם.