בניית סמכות בכיתה

כשאני נכנס לכיתה, 30 זוגות עיניים מסתכלות עליי במין ציפייה ושאלה: מי אני? מי זה האיש הזה שבא ללמד אותנו? האם הוא ראוי? האם ניתן לסמוך עליו? איך אנחנו יכולים לדעת?

כאן צריך להבין שהסמכות שלי בכיתה נובעת מתוך היכולת שלי ליצור אצל הילדים את התחושה שהם יכולים לסמוך עליי. הסמכות היא פועל יוצא של השורש ס.מ.כ., כך שבכדי שהילדים יסמכו עלי, הם צריכים להרגיש באמת, שאני רואה אותם. רואה אותם הרבה מעבר להתנהגות החיצונית שלהם. הם צריכים לחוש שאני ממש מבין למה הם מתנהגים כמו שהם מתנהגים ומאיפה זה נובע? למעשה במושגים מקצועיים אני נותן להם תוקף להתנהגות שלהם. "אני מבין למה הרבצת, למה קיללת, למה הפרעת או כעסת". כמובן, עלי גם להגיד לילד מה ראיתי ולא רק להגיד שאני מבין את הכעס. "ברור שכעסת כי אחד הילדים דיבר אליך לא יפה, זה אכן ממש מכעיס", באופן זה אני נותן לו תוקף לרגשות שלו. בנוסף, חשוב גם לנרמל את הרגשות שלו: "ברור שקשה כשמתנהגים אליך ככה, זה לגיטימי לכעוס, ברור שאם ילד עקף אותך בתור או שדחף אותך זה מעצבן. אני מבין מאיפה עוצמות הכעס שלך, גם אני הייתי כועס אם זה היה קורה לי". יש כאן תוקף ויש כאן נרמול של ההתנהגות כנורמטיבית. אתה לא היית לא בסדר או עשית מעשים לא בסדר. זה נורמלי לכעוס כשפוגעים בך. ואז השלב האחרון הוא לתת לילד תקווה. "אוקיי, זה קרה, אבל אני אעזור לך להבין איך למרות הכעס והתגובה הקשה ניתן לפעול גם אחרת, קודם כל אני איתך! ואני אעזור לך ללמוד איך בפעם הבאה אפשר לפעול גם אחרת, איך אפשר בתוך הכעס לייצר תגובה אחרת ואני איתך ואלך איתך יד ביד". ברגע שאני מתנהל באופן הזה, הילד או הילדה לומדים שאני רואה אותם ואז הם יכולים לסמוך עליי. נוצרת סמכות בטוחה ולא סמכות של שליטה כוחנית. "אני המבוגר אתה הילד ולכן תעשה מה שאני רוצה...". כשאני נותן תוקף, מנרמל ונותן תקווה (מבוסס על המודל של ד"ר נעומי אפל- נת"ת- נרמול, תיקוף, תקווה), נוצרת סמכות חיובית, סמכות שרואה, סמכות שאפשר לשאת אליה עיניים. מהמקום הזה אפשר להתחיל לעבוד ולעזור לילדים להתבגר.

בניית הסמכות באופן זה היא הדבר הבסיסי ביותר עבור המחנך/ת כדי לאפשר לילד לחוש ביטחון במרחב שהוא חי בו (כיתה), כשיש ביטחון במרחב שאתה חי בו אז גם יש תחושת אוטונומיה, כשיש תחושת אוטונומיה יש תחושה של מסוגלות וכשיש את כל המרכיבים הללו אוטונומיה ביטחון ומסוגלות אנחנו מתחילים לדבר על עבודה חינוכית. אז אפשר להתחיל גם ללמד משהו. אם אנחנו כועסים על הילד על מה שהוא עושה (יש לשים לב שהילד מקבל גבול ברור אבל לא כעס) אנו לא נותנים לו תוקף או נרמול לרגשות שלו ואז מה שאנו עושים למעשה זה לכבות אותו, לכווץ ולתת לו תחושה שהוא לא בסדר, שהעולם נגדו ואין סיבה לסמוך על המבוגר הזה שלא רואה אותי באמת. לכן, לייצר סמכות אמיתית, חיובית ובריאה זהו הבסיס של ההוראה והחינוך ומחייב כל אדם העוסק בחינוך לחנך בראש ובראשונה את עצמו. לשאול את עצמו- ילד הפריע בשיעור, דיבר בחוצפה, קילל או הרביץ- גבול צריך להיות- אבל למה כעסתי? ממה נובעת חוסר הסבלנות שלי להתנהגות של הילד? כשאמצא את התשובה בתוך תוכי, אוכל לייצר סמכות בריאה בכיתה, אוכל לתת תוקף אמיתי, להיות כנה עם עצמי ולהבין שההתנהגות שלו היא לרוב נורמטיבית ולתת לו תקווה שיחד נעבור את זה ונלמד איך להתנהל נכון יותר בכיתה. אם אכעס ואעניש את הילד על ההתנהגות שלו- אולי אשיג רגיעה לטווח הקצר אך בטווח הארוך אפתח אצל הילד תסכול וחוסר אמונה עמוק שלו בעצמו מה שלרוב מוביל להתנהגות מסוגרת או התנהגות מוחצנת, אך שתיהן נובעות מחוסר אמונה עמוק של הילד בעצמו. כשאני כועס על ילד ומאשים אותו אני לא גורם לא להפסיק לאהוב אותי, אני גורם לו להפסיק לאהוב את עצמו...

עבודה חינוכית אינה קשורה בהוראה משוכללת יותר, ברעיונות יצירתיים יותר (זה טוב כשלעצמו אך אינו מספיק), עבודה חינוכית מחייבת את המחנך לעבוד מתוך היכרות עמוקה של נפשו שלו מחד וכן התבוננות עמוקה בשלב ההתפתחותי בו נמצא הילד ומה נכון לו מבחינת הקוריקולום. הסמכות בכיתה נולדת מתוך היכולת של הילדים לסמוך על המורה מכיוון שהמורה רואה אותם, אך גם מתוך כך שהילדים מזהים שהמורה מזין את נפשם בתמונות עולם הפוגשות את השאלות הפנימיות החיות בה. אין הגיון בללמד את סיפורי התורה בגיל 7 מכיוון שהילד עדין בתחושה של חוויה שמימית וחיים בגן העדן. אך כשהילד בן 9 הנפילה מגן העדן מתרחשת גם בנפשו שלו ועל כן חובה לתת לילדים את סיפור הנפילה ואת האופן בו האדם הצליח להסתדר על האדמה, למרות שנפל מגן העדן. הסיפור הוא סיפור שמדבר לכל אחד מהילדים באופן אישי.

כך שלסמכות בכיתה יש שני קווים מקבילים

1) עבודה פנימית של המחנך כדי לאפשר לו מתוך מקום רגוע ושלו לייצר -תוקף, נרמול ותקווה.

2) היכרות עמוקה עם שלבי ההתפתחות והאופן בו יש להגיש את הסיפורים לילדים כדי שהם יחושו שהמחנך/ת מספרים להם את הסיפור האישי של עצמם ונותנים להם כלים להתמודד עם המציאות.

עבודה כזו תגרום לילדים לשאת עיניים אל המחנך/ת בהווה וכשהיו גדולים לומר- "כן, טוב שהאדם הזה היה המחנך שלי".