מייאוש לתקווה - ממלחמה להחלמה 11/10/25

חמש שנים של טלטלה מתמשכת

לא פשוט להיות אדם בשנים האחרונות ובוודאי שלא ילד. מאז 2020 נדמה שהעולם שלנו עובר טלטלה שאינה נגמרת: מגפה עולמית, פילוג חברתי עמוק, ומלחמה שמטלטלת את עצם תחושת הביטחון. שלושה אירועים שונים, אך שזורים זה בזה כחוט אחד המהווים רצף של חוסר ודאות, פחד, ניתוק, ואובדן אמון בסיסי .

בשנים האחרונות נאלצנו להתמודד עם סגרים ובידודים, עם רחובות ריקים ועם פנים מכוסות. אחר כך ראינו כיצד החברה עצמה נקרעת, כיצד מילים הופכות לנשק וכיצד רעיונות מפרידים בין לבבות. ולבסוף, באוקטובר 2023 , הכול התנקז לרגע אחד של כאב קיומי, השביעי באוקטובר! טראומה קולקטיבית שנכנסה לדם ולנפש של כל אדם בארץ הזו, ללא הבדל גיל, דעה או מקום .

חמש השנים האחרונות אינן רק רצף של אירועים, הן חוויה נפשית מתמשכת של חוסר ביטחון. תקופה שבה ילדים גדלו בעולם שאינו יציב, מבוגרים איבדו אחיזה בשגרה, והמשותף לכולם הוא תחושת קרקע רועדת.

אך אולי דווקא כעת, מתוך השבר הזה, נולדת האפשרות לשינוי. אולי זהו הרגע שבו התקווה מתחילה לחזור.

הילד והעולם

כדי להבין את השפעת השנים הללו על ילדינו, עלינו לחזור לבסיס. הילד הצעיר רואה את העולם לא כמשהו חיצוני, אלא כמשהו שהוא חלק ממנו. פיאז'ה, מאבות הפסיכולוגיה ההתפתחותית, כינה את גילאי 2 – 7 בשם “שלב האנימיזם הילדי” – שלב שבו הילד מייחס נפש, רצון ורגש גם לעצמים דוממים. "כשהוא הולך, הוא

מרגיש שהשמש והירח נעים עמו והעולם כולו מחובר אליו ".(ז’אן פיאז'ה, תפיסת הילד את העולם, 1929 .)

שטיינר הרחיב זאת: הילד איננו רק מאמין שהכול מחובר אליו, הוא חי כך בפועל. הוא לומד דרך ארבעת החושים הנמוכים: מגע, חיים, תנועה עצמית ושיווי משקל. דרך המגע הוא מגלה את גבולות גופו ומפתח ביטחון בקיום הרוחי שלו, דרך חוש החיים הוא לומד לזהות את צרכיו ולפתח אמפתיה והקשבה עמוקה לעצמו ולאחר, דרך חוש התנועה הוא חווה את רצונו, מפתח חווית כיוון לחייו ואת חווית האוטונומיה והחופש לבחור ודרך חוש שיווי המשקל הוא מוצא את מרכזו הפנימי, הפיזי והנפשי.

כאשר במשך שנים חווה הילד נתק מהעולם, חוסר ודאות, מתח חברתי, פחד תמידי וחרדה סביבתית, נפגעים אותם חושים בסיסיים שמחזיקים את תחושת הקיום והעולם הופך למקום לא צפוי ולא בטוח. הילד מתקשה לבנות אמון, סקרנות, שייכות. במקום ביטחון הוא לומד זהירות, במקום שמחה- דריכות .

הילד כמראה של הזמן

ילדים סופגים את רוח התקופה לא רק דרך חדשות או פוליטיקה, אלא בעיקר דרך הרגש. כאשר העולם מתוח, גם הם מתוחים. כשמבוגרים כועסים ומפולגים, הם מרגישים חוסר ביטחון. הם מבינים את העולם דרך הגוף והלב של הסובבים אותם. כשיש פחד כללי באוויר הילד מגיב בתוקפנות, נסיגה או חרדה. כשיש חוסר ריתמוס הוא מאבד שקט פנימי. וכשהמבוגר סביבו עסוק בהישרדות, הילד מאבד את תחושת המשען.

מבט מבוגר - אחריות ותודעה

הילדים אינם לבד. גם אנחנו, המבוגרים, עייפים, מוצפים, מבולבלים. ניסינו לשמור על שגרה, להחזיק משפחה, להגן, אך בתוכנו חווינו חרדה, תסכול וכאב. ואף על פי כן, דווקא כאן טמון המפתח.

כדי לעזור לילדים להירפא, עלינו להיות אנחנו בנוכחות רפויה וקשובה. אי אפשר לבנות ביטחון חיצוני בלי ביטחון פנימי. לפני שאנו מטפלים בילדים, עלינו לטפל בעצנו, ממש כמו במטוס, כשמסכות החמצן נופלות, עלינו לשים אות ן קודם כל על עצמנו ורק אחר כך על ילדינו. מבוגר שנושם עמוק, שמסוגל להכיל את הפחד מבלי לברוח ממנו, יוצר סביבו מרחב של ריפוי .

יונג, שטיינר והגורל הפנימי

לרוב אנו פועלים בעולם ומצביעים בעיקר החוצה עם אצבע מאשימה, אנו בטוחים שמה שקרה לנו אינו בשליטתנו, אינו באשמתנו. הכי נוח להאשים את האחר במר גורלנו... אך למעשה, אין אמת הפוכה מזו. פסיכולוגים רבים ובראשם קארל יונג, תלמידו של פרויד ומפתח תורה פסיכולוגית משל עצמו - פסיכולוגיה אנליטית אמר: "עד שלא תהפוך את הבלתי מודע למודע, הוא ינהיג את חייך, ואתה תקרא לזה גורל." (יונג, 1951 , איונ – מחקרים בפנומנולוגיה של העצמי). יונג מצביע כאן על אמת עמוקה: כל עוד איננו מודעים לעולמנו הפנימי: למחשבות, לפחדים, לדפוסים ולרגשות הלא מודעים, הם ימשיכו לפעול מתחת לפני השטח וליצור את נסיבות חיינו. אנחנו נחווה את התוצאות כ“מזל”, “חוסר צדק” או “גורל רע”, אך למעשה אלה הם תכנים פנימיים שמבקשים את תשומת לבנו. כאשר איננו מוכנים לפגוש את הכאב, הפחד, הכעס או החולשה שבתוכנו, הם יוצאים החוצה בדמות אנשים, מצבים או אירועים שמעוררים בנו בדיוק את אותם רגשו ת שאיננו רוצים להכיר בהן בתוכנו. כך אנו מוצאים את עצמנו שוב ושוב באותם תסריטים, מאשימים את האחר או את הנסיבות, מבלי להבין שהמקור טמון בתוכנו. רק כשהאדם מתחיל להפנות את המבט פנימה, לראות ולהכיר את מה שמתרחש

בעולמו הנפשי, רק אז הוא מחזיר לעצמו את האחריות ואת החופש. אז “הגורל” מפסיק להיות כוח עיוור שמנהל את חייו, והופך להיות מורה ומאפשר הזמנה להכרה עצמית, לשינוי ולצמיחה .

שטיינר, לוקח אמת זו עוד נדבך אחד יותר עמוק, על פי שטיינר, "הגורל", כפי שאנו חווים אותו (בגורל הכוונה לנסיבות חיצוניות הפוגשות אותנו ולמראית אין אינן קשורות אלינו), אינו דבר חיצוני לנו, הגורל הוא למעשה ה"אני" שלנו שפוגש אותנו מבחוץ על מנת שנתעורר ונתחיל להכיר את עצמנו, במילותיו של שטיינר: "אדם דע את עצמך", על פי שטיינר ועל פי יונג- עלינו הפוך את התת מודע למודע, זהו למעשה השלב הראשון בריפוי.

אין הכוונה שאירוע טראומתי שקורה לנו ברמה אישית או הלאומית, הוא באשמתנו, אלא הכוונה היא שבכדי לרפא את הטראומה עלינו לחפש בראש ובראשונה עמוק בתוכנו, מדוע זה קרה לנו? מה עלינו ללמוד מכך? איך אנו תופסים את העולם? איך אנו מנהלים כעס? איך אנו חווים כאב או נותנים לו מקום?

אין לנו שליטה על מה שהעולם מביא לנו מכיוון שהסיבות למה שקורה לנו נסתרות מעיננו, אך יש לנו בהחלט, בעזרת עבודה פנימית אינטנסיבית, טיפול והכוונה יכולת להבין את עצמנו ולשאול את עצמנו כיצד אנו מגיבים ומה מהדברים שקורים לנו, ברמה הלאומית או האישית, הם סרט שחוזר על עצמו- עלינו לחפש את הרובד הכי פניני ומכאן לנסות ולהבין איך שוברים את המעגל?.

הילל הזקן – מה ששנוא עליך

כאשר גר ביקש מהילל הזקן ללמדו את כל התורה כולה על רגל אחת, ענה לו הילל: “מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך ועכשיו, צא ולמד.” (שבת ל"א ע"א) הילל מלמד שהעיקר ברור, אך היישום דורש לימוד פנימי מתמיד. כאשר אנחנו שופטים, כועסים, מבקרים, אנחנו רק משחזרים את מה שלא למדנו לאהוב בעצמנו. העבודה

האמיתית היא בלמידה ובהכרה עצמית. רק אז נוכל להפסיק להשליך את כאבנו על העולם ולהתחיל לרפא.

פנדורה והתקווה

המיתולוגיה היוונית מספרת שפרומתאוס )מחשבה לפני מעשה( גנב את אש האלים למען בני האדם. זאוס, בכעסו, יצר את פנדורה ונתן לה תיבה סגורה. אחיו של פרומותיאוס, אפימתאוס) מחשבה לאחר מעשה(, נשא את פנדורה לאישה ויחדיו הם פתחו את התיבה, בו ברגע פרצו ממנה כל הצרות והתחלואים של העולם, אך דבר אחד נשאר בפנים: התקווה.

המסר ברור, גם כשהכאב והרוע משתחררים ופועלים בעולם, התקווה נשארת בלב האדם. היא אינה בריחה מהמציאות אלא הכוח הפנימי להמשיך ליצור, לחמול ולחלום. גם היום, אחרי תקופה ארוכה של חרדה ופילוג, התקווה היא הזרע שמזכיר לנו שהאור לא נכבה.

המלצות מעשיות

המלצה חינוכית:

חשוב להחזיר לילדים את חוויית העולם כמרחב בטוח ונגיש: לייצר זמן יומיומי בטבע, לבנות ריתמוסים קבועים בבית, לאפשר תנועה חופשית בטבע, לייצר מפגש חי עם פנים וקול - כמה שפחות מסכים.

כדי להשיב ביטחון, יש להעניק לילדים יציבות פשוטה כמו טקסי בוקר קבועים, שירה משותפת, זמן חופשי נטול מסכים, וחיבוק שאינו תלוי במילים. כל אלה מחזקים את חוש החיים ומחזירים אמון בעולם.

המלצה הורית:

כדאי לייחד זמן קבוע להקשבה עצמית. להיעזר בשיח תומך, בטיפול, במדיטציה או ביומן אישי. ילד אינו צריך הורה מושלם, אלא הורה נוכח, מודע, אמיתי.

המלצה קהילתית:

טפחו רגעים קטנים של אור משותף, טקסים קהילתיים, שירה בצוותא, גינון, הכרת תודה. ילדים שגדלים בקהילה חיה ומחבקת לומדים שהעולם יכול להירפא .

המעבר מהייאוש לתקווה איננו רעיון פילוסופי, הוא מעשה יום יומי.

להלן סיכום ההמלצות

בכמה צעדים פשוטים שיכולים להחזיר תחושת ביטחון וריפוי, לנו ולילדינו :

1 . ריתמוס: סדר יום קבוע, זמני שינה וארוחות קבועים. ריתמוס מרגיע את מערכת העצבים.

2 . חיבור לטבע: שהות יומית בחוץ, משחקי גוף, מגע באדמה.

3. תנועה ויצירה: ציור, בישול, נגינה, עבודה ידנית, דרכים טבעיות לעיבוד רגשי .

4 . פחות מסכים, יותר קשר אנושי: מבט, קול, מגע , אלו המרכיבים של ביטחון נפשי.

5 . עבודה פנימית של ההורה: מודעות, טיפול, או זמן התבוננות אישי, תנאי לשקט משפחתי.

6. חיזוק קהילתי: יצירת מרחבים של שיח ושותפות, שבהם הילד חווה שייכות ואמון.

סיום – מן הכאב לצמיחה

החמש השנים האחרונות היו מראה חדה לחולשתנו אך גם לכוחנו. הן לימדו אותנו כמה שבריריים אנחנו ווכמה עמוק הצורך שלנו במשמעות, בקשר ובאהבה. האתגר שלנו עכשיו הוא להפוך את השבר להזדמנות. להביט פנימה, ללמוד את עצמנו, ולבנות מציאות שבה ריפוי אישי וקהילתי שזורים זה בזה. הילדים שלנו ילמדו מאיתנו לא דרך מילים, אלא דרך הדרך שבה נעמוד שוב על הרגליים.

אם נקשיב באמת, אם נלמד להכיל, אם נבחר באהבה, נוכל להחזיר לעולם את מה שאיבדנו- אמון- אז נגלה שהתקווה לא נעלמה מעולם, היא רק חיכתה שנראה אותה.

מי ייתן ונדע ימים של עשייה אנושית וקהילתית עמוקה, ימים של תקווה, רוך ואומץ, שבהם נלמד להפוך את הכאב למורה, ואת החושך לאור.