יופי, טוב ואמת – מחשבות בעקבות טקס המים

השבוע השתתפתי בטקס המים שנערך בבית הספר של ילדיי.כל ילדי בית הספר עמדו במעגל רחב, והמורות התכנסו במרכזו. הן קיבלו אל תוך כפות ידיהן מים מקערה גדולה, יצרו מהן "קערות" בידיים, ושיחקו במים כרצונן – ליטפו, טבלו, חיבקו את התנועה. אחר כך ניגשו אל ילדי הכיתה שלהן, והעניקו גם להם מים ל"קערות" הידיים שלהם. חלק מהילדים שטפו את פניהם, חלק זרקו את המים מעל הראש וחלק אפילו השפריצו אותם בחזרה אל המורה. הייתה אווירה משחקית וחופשית אך גם שקטה ומכבדת.

הטקס כולו נערך באווירה שקטה, זה היה כמעט מהפנט. הייתה בו חגיגיות, מין איכות של טהרה ושל התחלה מחודשת. כצופה מן הצד יכולתי להתרגש מהאסתטיקה, מהיופי שנוצר ברגעים קטנים – טיפות המים הנוצצות באור הבוקר, הידיים הפתוחות של הילדים, התנועה העדינה של המורות.

ובכל זאת, בתוך ההתרגשות התעוררה בי גם שאלה. עד כמה הטקס הזה נולד מתוך הצורך החי של הילדים, ועד כמה הוא משחזר מסורת? האם אנחנו מקיימים אותו מפני שהוא יפה ומרגש? מפני שהוא טוב ומחזק את תחושת הקהילה? או מפני שהוא אמיתי ונכון לילדים ברגע זה ממש?

קבלת המים לידים

שלושת השביעונים – מבט אנתרופוסופי

רודולף שטיינר, מייסד החינוך האנתרופוסופי, דיבר לא פעם על שלושת השביעונים – חלוקה להתפתחות הילד במקצבים של שבע שנים. בכל שבעון יש גוון מרכזי של מפגש עם העולם:

1. השביעון הראשון – העולם הוא טוב

   בשנות החיים הראשונות הילד פוגש את העולם דרך החושים. כל מה שנכנס אליו עובר דרך החוויה החושית – הצבעים, הצלילים, התנועה. לכן כל כך חשוב להעניק לילד חוויה שהעולם טוב, בטוח ואוהב.

   שטיינר כותב: “עלינו להעניק לילד יופי, כי דרכו יתעורר רצונו ללמוד” (1909).

   כך גם כשאנחנו נכנסים לגנים אנתרופוסופיים – הם מלאים ביופי, אומנות ורוך. יש באווירה משהו ממגנט, כמעט מהאגדות. אפשר להבין שגם הילדים בגיל הזה עדיין נמצאים בחלום, והאוירה בגן תומכת בדיוק במקום הזה.

2. השביעון השני – העולם הוא יפה

   בגיל בית הספר היסודי הילד כבר מחפש מעבר לטוב ולביטחון. הוא מתחיל לחוות את העולם כמקום עשיר בהרמוניה, אומנות ומשמעות. כאן חשוב להעניק לו יופי: שפה נקייה, טקסים מלאי חן, אמנות ומוזיקה.הילדים מתחילים לשאול שאלות מוסריות, דרך סיפורי עם וסיפורי תורה, שמביאים לפניהם טוב ורע, קונפליקטים מורכבים, וסוגיות שמעלות הבנות כמעט פילוסופיות על המרקם החברתי שאנחנו מבקשים ליצור במיקרוקוסמוס של הכיתה.

3. השביעון השלישי – האמת

   בגיל הנעורים מתעורר החיפוש הפנימי אחר האמת. זהו שלב של שאלות, של ביקורת, של רצון להבין בעצמי מה נכון ומה אמיתי. כאן כבר לא מספיק שהעולם יהיה טוב או יפה; המתבגר מבקש להבין לעומק, לשאול שאלות פילוסופיות, מדעיות ורוחניות.שטיינר מזכיר: “הטוב נעשה קרקע פוריה להמשך הדרך, אך רק האמת מעניקה חירות.”

   
   

מה פגשתי בטקס?

בטקס המים פגשתי את היופי – במעגל הילדים, במרכזיות של המורות, בשקט ובחזרתיות הטקסית.פגשתי גם את הטוב – במעשה של נתינה, במגע האנושי שבין מורה לתלמיד, בתנועה הקהילתית המחברת.

אבל האם פגשתי את האמת? האם הילדים באמת זקוקים לטקס הזה היום, או שאנחנו מקיימים אותו בעיקר כי "ככה נהוג"?האם הטקס נובע מתוך מהות חיה שמתחדשת כל שנה, או מתוך מסורת שהתקבעה והפכה למנהג קבוע?

המסורת כעוגן, היצירתיות כחיות

כמחנכת אני חווה לא פעם את המתח הזה. מצד אחד, יש ערך עצום למסורת – היא מעניקה רצף, תחושת יציבות, שייכות לקהילה אנתרופוסופית רחבה, אפילו עולמית. הטקסים המוכרים מחברים אותנו למה שהיה לפני, ומעניקים תחושת עוגן.ומצד שני, יש גם סכנה במסורת כשהיא מתקבעת. אם היא מתבצעת "כי ככה עושים", בלי לשאול מה הצורך האמיתי עכשיו, היא עלולה להפוך לריקה מתוכן חי.

כאן חייבת להיכנס היצירתיות – היכולת לשאול בכל פעם מחדש: מה נכון לרגע הזה, לילדים האלה, בקהילה הזו?

השילוב הנדרש

אני מאמינה שהחינוך האנתרופוסופי מבקש מאיתנו לא לבחור בין השניים, אלא להחזיק את שניהם יחד:

• המסורת מביאה את הטוב והיופי שנצברו לאורך השנים.

• היצירתיות שואלת מחדש על האמת ברגע הזה.

כשאנחנו מצליחים לשלב את השניים, נולדת חוויה חינוכית שלמה – כזו שאינה רק שחזור של העבר, ואינה רק המצאה רגעית ללא שורשים, אלא תנועה חיה בין טוב, יופי ואמת.

מחשבה אישית לסיום

עמדתי שם, בתוך המעגל, עם הילדים והמורות, והרגשתי את הדיאלוג הפנימי הזה. בין טוב, יופי ואמת. בין מסורת ליצירה. ואולי זהו לב החינוך – לא להפסיק לשאול את השאלות האלה. להמשיך לטפח את הטוב, לחיות את היופי, ולחפש את האמת בכל רגע מחדש.