top of page

החינוך כאומנות אנושית/אלון ירושלמי




כששמעתי בפעם הראשונה, לפני הרבה שנים, את המושג הנפלא: "אומנות החינוך" , הרגשתי שהוא חודר אלי כמו חץ ללב. פעם ראשונה שהרגשתי, שחוויתי שלחינוך יש משמעות שהיא הרבה יותר רחבה מאשר ללמד את הילדים מושגים בשפה, יכולת חשבונית, מסורות ומנהגים, חוקים חברתיים ועוד אי אלו אלמנטים אשר כולם חשובים בחיי היום יום ובהחלט מאפשרים לאדם להשתלב בחברה, לרכוש מקצוע ולהתנהל חיים חברתיים טובים ומלאים- מערכת החינוך במדינת ישראל וכנראה בעולם כולו מכינה את ילדי ההווה להיות אזרחים טובים ומועילים בעתיד ולאו דווקא אזרחים חופשיים! אזרחים שברובם המכריע נשמעים לחוקים, משרתים בצבא, לומדים מקצוע, מתחתנים, מקימים משפחה וממלאים את תפקידם האזרחי בהיותם אזרחים שומרי חוק ובמקרה היותר טוב, אזרחים שומרי חוק שאינם שואלים שאלות מיותרות ומשלימים עם המציאות. אזרחים שמנסים ליצור חברה טובה של ערבות הדדית ותמיכה זה בזה. אפשר לומר שמערכת החינוך, באשר היא, מצליחה לא רע. תלמידי ישראל לומדים קרוא וכתוב, לומדים על ההיסטוריה היהודית והעולמית, לומדים אנגלית ברמה סבירה, מתמטיקה וכו'...לא בכדי אנו הסטרטאפ ניישן.

אבל, לצערי, בכל מה שמניתי למעלה, חשוב ככל שיהיה, אין ולא דבר אחד עם אומנות החינוך. נהפוכו, ניתן לומר שהמדינה משקיעה מאמץ רב כדי שהחינוך לא יהיה אומנות. המדינה מתאמצת שמערכת החינוך לא תוביל את הילד המתפתח לשאול שאלות עמוקות על משמעות הקיום, שאלות על העצמו ושאלות שיכולות להוביל את האדם לחפש את משמעותה האמיתית של החירות האנושית. גם כשנראה שמלמדים נושאים הקשורים לחירות וחופש האדם כגון המאבק של הצרפתים במהפכה הצרפתית עם הסיסמה לחופש, שוויון ואחווה, או כל לימוד אחר, הלמידה היא תמיד למידה על הנושא, למידה שמביאה את העובדות ומבקשת מהתלמיד לדעת ברמת הידע ההיסטורי -מה קרה, מה הוביל למה וכו'...

אומנות החינוך מבקשת להשיג מטרה אחרת לגמרי. כאן, החוויה של עבודה מתוך האנתרופוסופיה ככלי של הוראה, נותן משמעות אחרת לגמרי למשמעות העמוקה של מהו חינוך, מהי למידה ומה באמת חשוב בתהליכי ההוראה.

ראשית אני רוצה להפריד בין שני מושגים שמייצרים הרבה מאוד בלבול והייתי שמח לערוך בהם סדר:

האחד הוא חינוך וולדרוף- נתחיל בכך שאין דבר כזה חינוך וולדרוף. המושג חינוך וולדרוף נולד ב1919 כאשר אמיל מולט, תעשיין אוסטרי עשיר, רצה לאפשר לילדי העובדים במפעל הסיגריות שלו :" וולדרוף אסטוריה" חינוך שמושתת על הרעיונות החברתיים של רודולף שטיינר. שטיינר הרים את הכפפה ויצר פדגוגיה ייחודית אשר יושמה בבית הספר הראשון במפעל וולדרוף אסטוריה ומכאן נשמר השם :"חינוך וולדרוף". למעשה שטיינר דיבר רבות על יצירת חברה המושתתת על עקרונות של חופש חשיבה, שוויון בין בני האדם ואחווה, כלומר, יוזמה ותרומה למען האחר ולמען הקהילה בה אני חי. כאשר פנה אל שטיינר אמיל מולט, בעל המפעל, שטיינר אמר שהחינוך הוא מנוף לשינוי חברתי. כלומר, בעזרת חינוך נכון ומותאם לשלבי ההתפתחות השונים של הילדים, ניתן לתת להם כלים לפעול כבוגרים בחברה מתוך חופש, שוויון ואחווה. הרעיון היה פשוט- בשביעון הראשון של חייו הילד הוא ישות של חיקוי ולכן עליו לקבל מהמחנכים סביבו התנהגויות הראויות לחיקוי. במידה ואכן יקבל הילד מושא נכון לחיקוי הוא יוכל בבגרותו להיות אדם בעל חשיבה חופשית. בשבע השנים השניות של חייו- מגיל 7-14, זקוק הילד לדמות שיוכל לסמוך עליה. המוטיב של החינוך מפסיק להיות החיקוי והופך להיות הסמכות. במידה ויחווה סמכות בריאה, כלומר מחנך שרואה את הילד באמת הוא ילמד לפתח בבגרותו אמפטיה כלפי בני אדם אחרים ולראות בהם כשווים לו מעצם היותם בני אדם. ובשביעון השלישי של חייו, טוב שיהיה לילד מחנך סקרן, שחוקר את העולם והופך בעצמו לנושא אותו הוא מלמד, כך יוכל הילד המתבגר לזהות אמת ואש פנימית של סקרנות ועניין בעולם ומכאן יפתח בעצמו אכפתיות וסקרנות בעולם הסובב אותו.

לא בכדי אומר שטיינר שמה שחשוב בחינוך אינו מה שהמורה יודע אלא מה שהוא מהווה כאדם.

אם כך, המושג הראשון הינו חינוך וולדרוף- זהו למעשה המתודה הפדגוגית בכדי להקנות לילדים את הכלים איתם יצמחו להיות אנשים חושבים, מרגישים ועושים בעולם.

המושג השני הינו האנתרופוסופיה- אחת התובנות החשובות שיש להבין היא שחינוך וולדרוף הינו פועל יוצא וביטוי של האנתרופוסופיה ככלי של הדרך הרוחנית. מחנך שאינו פועל לאורה של האנתרופוסופיה במובנה האזוטרי העמוק, במובן של התפתחות התודעה האנושית, הקשר בין התפתחות האדמה להתפתחות האדם והשאלות הרוחניות של המסע הפנימי האנושי, יתכן יהיה מחנך טוב, מעניין ואהוב על תלמידיו, אך במובן העמוק, אצל מחנך כזה, חינוך וולדרוף יהפוך ל "שיטת" וולדרוף והלמידה תהפוך להקניית ידע על העולם אך לא תהפוך לאומנות החינוך.

וכעת, מהי למעשה אותה אומנות החינוך? בראש ובראשונה, ואני מודה שלקח לי שנים רבות להבין את המשפט שאומר עכשיו :"אדם שאוהב ילדים מחנך את עצמו, אדם שאוהב את עצמו מחנך ילדים". הבסיס של כל חינוך הוא התחנכות. המסע שלי כמורה מתחיל באופן בו אני כל יום מחדש מבין שכל מה שמפעיל אותי, מכעיס אותי, מייצר אצלי ביקורת כלפי ילד זה או אחר או כלפי הורים וכו'... הינו פועל יוצא של פעולה מתוך האוטומטים שלי, מתוך הילד הפגוע שבי ומתוך חוסר היכולת שלי לראות את הילד שעומד מולי. אני מחזיר אתכם לשביעון השני, הכח החינוכי בשנות בית הספר היסודי בגילאי 7-14 הינו כח הסמכות. הסמכות נובעת מהשורש ס.מ.כ כלומר הילד זקוק לחוות שהוא יכול לסמוך עלי, הדרך היחידה שלו לסמוך עלי היא לחוות בעמקי נשמתו שאני רואה אותו. או יותר נכון שאני רואה את עצמי ומזהה מה החלק הפגוע בי עדין לא מעובד ולכן אני משליך על הילד את המקומות הפגועים שבי. אתן דוגמה:     כאשר ניהלתי את בית הספר המשחק בחדרה, באחד הימים נכנסתי לכיתה א' וראיתי ילד שמתעמר בילד אחר, מציק, מתחצף והמורה עצמו היה חסר אונים מולו. ברוב חוסר מודעתי לעצמי, שאגתי על הילד, הוצאתי אותו מהכיתה והתחלתי לנזוף בו, לצעוק עליו שאינו יכול להמשיך להתנהג ככה וכו' וכו' וכו'....למזלי הגדול, תוך כדי התנפלות על הילד הקטן, היתה לי סוג של הארה אמיתית. לפתע ראיתי את עצמי כילד קטן, ומולי ראיתי את אותו ילד בריון שהציק לי בימי ילדותי והתעמר בי ללא סיבה מבלי שאף אחד ידע, ראה ועזר לי. תוך כדי שאני צועק על אותו ילד אומלל וקטן, בהבזק של שניה הבנתי הכל, עבר והווה התאחדו להם לכדי נקודה אחת בזמן הנצחי והצלחתי להבין- לא באינטלקט, אלא בכלל נשמתי שאני למעשה מופעל על ידי הילד הקטן שבי, שלא ידע להגן על עצמו אז. אבל היום כשאני גדול אני יכול להגן על עצמי. למעשה אותו ילד מסכן בבית הספר שיחזר עבורי את ילדותי שלי וכשכעסתי עליו, הבנתי שאינני מגן על הילד בו הוא התעמר, אלא אני מגן על עצמי. זה היה רגע כל כך מיוחד שנדמה שחוויתי אותו בתוך הנצח. תוך כדי שאני רועד עד עמקי נשמתי עצרתי. בבת אחת הבנתי את המשמעות של – החינוך כאומנות אנושית! הצלחתי לתפוס בו זמנית את אלון המבוגר שחי את אלון הילד, והצלחתי לנוע את הרגע מן העבר אל הווה ולייצר מתוך הסיטואציה עתיד חדש שיפגוש את נפשו של הילד הנזוף ואותי ממקום אחר. עצרתי, התכופפתי, הבטתי לו בעיניו ואמרתי :"אני מתנצל שצעקתי עלייך, נכון שאתה רק זקוק לחיבוק"? אותו ילד קטן הביט בי בעיניו הגדולות והיפות והנהן עם ראשו. הוא נתן לי חיבוק אמיתי וחם. שאלתי אותו :"נכון שמעכשיו הכל יהיה בסדר"? הוא שוב הנהן בראשו וחזר לכיתה. הוא לא הפריע יותר ובכל פעם שראה אותי רץ ונתן לי חיבוק. בעזרת התובנה שחוויתי ברגע של חולשה, יצרתי אומנות אנושית- יצרתי ריפוי הן עבור אותו הילד והן עבור הילד הפנימי שחי בתוכי. הבנתי שבכל פעם שאני כועס שלא מתוך המרכז שלי, זה רק מכיוון שהדבר שקרה הפעיל בתוכי רגשות לא מעובדים. כל תגובה שלי שאינה מווסתת אינה קשורה כלל למעשה החיצוני שקרה אלא לחיי הנפש שלי ולפרשנות שלי על מה שקרה. עלי לשים גבול למעשים שאינם הולמים אך עלי להבין שהגבול חייב להגיע מתוך הבנה עמוקה שהמעשה שמצריך את הגבול הוא מעשה שנעשה מתוך מצוקה של מי שעשה אותו. היכולת שלי לתפוס את הרגע ולייצר הבנה עמוקה של שינוי וחשיבה מחדש על האופן בו פעלתי אני ופעלו אחרים הוא המעשה האומנותי החינוכי.  

כך שאתם מבינים, כדי שהילד יסמוך עלי ואני אהווה מקור סמכות עבורו, השלב הראשון הינו מחקר עצמי של האוטומטים והפרדיגמות שלי כאדם. יש כלים ודרכים רבים לעבוד על הנפש שלי לאו דווקא מהאנתרופוסופיה. בדרך הפנימית האנתרופוסופית הדרך לעשות זאת היא דרך לימוד ועבודה סיזיפית, יום יומית ולמשך שנים של הספר :"כיצד קונים דעת עולמות העליונים" ובאופן ספציפי יותר- ששת תרגילי ההכנה. אבל, כפי שאמרתי- שלב זה של התחנכות ועבודה על עידון הנפש שלי היא קריטית והכרחית, אך יש עוד סוד בכל מה שקשור לסמכות.

הכלל הראשון אם כך, הוא :"אדם- דע את עצמך", אך הסוד השני קשור באופן ישיר יותר לתוכנית הלימודים אשר נבנית באופן מופלא כך שהיא תואמת את התפתחות התודעה של הילדים אשר מקבילה להתפתחות התודעה של האנושות. כאשר אני מספר לילד סביב גיל 9 את סיפור גירוש האדם מגן העדן, אני למעשה מספר לו את הסיפור האישי שלו. הילד יכול להגיד לעצמו, לא רק שהמחנך שלי רואה אותי, הוא גם יודע מה עובר עלי ומה שהוא מספר לי על העולם, קורה גם לי. אני בהחלט יכול לסמוך עליו.

באופן הזה מתגלה לנו סוד הלמידה. למידה משמעותית אינה מתרחשת כשילד לומד ידע אלא כשהידע הזה מובא באופן כזה שהוא ממשיך לגדול ולצמוח בילד ומאפשר לו ללמוד על עצמו והקשר שלו לעולם.

ממש כפי שהפסל/הצייר/המוזיקאי תופשים רגע אחד מיוחד, מעבירים אותו דרך נפשם ומייצרים מחווה אומנותית כזו שמצליחה להשאיר חותם עמוק על נפשו של המתבונן. כך המחנך. בכל רגע ורגע, תופש את השלם שמתרחש סביבו ומייצר עבור הילדים תמונה אמגינטיבית שמתחילה לפעול בנפשו ולקרב אותו צעד אחד נוסף לעבר עצמו, צעד אחד נוסף לעבר האנושיות שבו, ולכן: "חינוך הוא אומנות אנושית".

במיוחד עכשיו, אחרי מאורעות ה7.10 שהרוע האנושי התגלה בשיא עוצמתו, עלינו כמחנכים מוטלת אחריות עוד יותר גדולה. עלינו לפעול מתוך מרכז של אני, מתוך הבנה עמוקה שהמציאות שנגלית לנו היא פועל יוצא של האופן בו אנו פועלים בעולם. שפגיעה באחר היא פגיעה בעצמנו וכשהאחר פוגע בנו, זה רק מכיוון שלא ראינו את התמונה השלמה. בעבודתנו כמחנכים, עלינו לפתח הבנה עמוקה של השלב התודעתי בו נמצאים הילדים יחד עם שימת לב לתגובות שלנו כלפי הפעולות שלהם .

מודעות רגשית, מודעות אסתטית, מודעות עצמית, מודעות מרחבית, מודעות קהילתית ומודעות צוותית הם ששת המ"מים שעלינו כמחנכים להתאמן בהם באופן יום יומי כדי להפוך את עצמנו לאומנים בתחום החינוך, אנשים שמצד אחד עוברים תהליכי התחנכות ומגלים בכל יום מה מפעיל אותנו ולמה? אנשים שבעזרת ששת תרגילי היסוד מפתחים עולם פנימי מאוזן, פתוח וחיובי ובמקביל לומדים לעומק את האנתרופוסופיה ובפרט את התפתחות התודעה האנושית בכדי שנוכל לתת לילדים תמונות עולם משמעותיות הפוגשות את הנפש שלהם באופן הנכון ושתטמין בנפשם זרעים שעם השנים ינבטו ויצמחו למושגים חיים ודינמיים המשתנים וגדלים כל העת על עצמם ועל החיים. כשאנו רואים את הילדים ומפגישים אותם עם הקוריקולום תואם הגיל שלהם, אנו למעשה מפתחים את כישורנו כאומנים בחינוך והופכים את החינוך עצמו לאומנות אנושית!

131 views0 comments

Comments


bottom of page