חוש החיים
זה היה בזמנים קדומים // אז חיה בנפשות המתקדשים בעצמה המחשבה // שמדרך הטבע כל אדם הוא חולה. // ואת החינוך ראו כתהליך הריפוי // שעם התבגרות הילד יביא לו את הבריאות הדרושה // לחיות כאדם שלם.[1]
למה ילדים מגיעים לבית הספר? כדי ללמוד מיומנויות יסוד, לספוג תרבות, להכיר את ההיסטוריה, לרכוש שפות ומיומנויות חשיבה - אלו הן בהחלט סיבות ראויות ונכונות. אך לא רק בכדי לרכוש השכלה ילדים מגיעים לבית הספר, אלא גם בכדי להיפגש, לריב, לשמוח, להשלים, להתמודד עם קשיים, לשחק, לקבל אוזן קשבת ועוד.
על מערכת החינוך - מההנהלה ועד אחרון המורים - לראות בעצמם מערכת שמעצבת את דור העתיד בכל המובנים. שמלמדת את הילדים הרכים גבולות, ויסות, כבוד לאחר, אמפתיה, גמישות, חוסן נפשי, חיבור לקהילה ועוד – שחיוניים במיוחד בתקופתנו, המתאפיינת באנוכיות ובהפרדות.
בחינוך ולדורף קיים אלמנט ייחודי נוסף והוא ההבנה שהילד נולד אל הקיום הארצי מתוך עולמות הרוח. ובמילותיו של שטיינר עצמו - לגבי המרכיב הפיזי והמרכיב הרוחני בישות האדם: "תפקידו של המחנך, וגם של המורה, הוא התאמתם יחד של שני מרכיבים אלה".[2] למעשה, החידוש הגדול של חינוך ולדורף הוא שהאופן שבו נלמדים מקצועות החינוך השונים - מכיתות היסוד ועד לתיכון – נועד ללמד את הילדים להתחבר חזרה אל האלמנט הרוחי שלהם.
כיצד פועל התהליך החינוכי ומה יכול לעזור לילד זה או אחר לפתח בריאות נפשית יציבה בעולם? זוהי שאלה רחבה מאוד שקשורה בעיקר לאופן שבו המחנכים ניגשים להתבונן ולהכיל את הילדה והילד שתחת אחריותם. במאמר זה אתמקד בפן מצומצם הקשור לנושא – החושים, ואם לדייק יותר – אתמקד בחוש אחד, הוא חוש החיים.
כולנו הורגלנו לחשוב שיש לנו רק חמישה חושים (ראיה, שמיעה, ריח, טעם, מגע). אך למעשה ישנם לפחות עוד שבעה. כל דבר שאנו יכולים לחוש הינו חוש. למשל, חוש טמפרטורה – האם חם או קר לנו; חוש תנועה עצמית - אנו חשים היכן אנו במרחב ועוד. חוש החיים הוא חוויית הרווחה הפנימית שלנו. בעזרת חוש זה אנו חשים מתי אנו רעבים, צמאים, חולים, חלשים וכו'. למעשה החוש הזה "מצלצל" עבורנו כשמשהו אינו כשורה, והוא שואף להחזיר לנו את האיזון והשלווה.
כשחוש החיים תקין הילד חש בטוח ומוגן בקיום הארצי שלו ובמקומו בעולם. חוש החיים מתפתח במיטבו כאשר התינוק או הילד הצעיר חווים סביבם סדר. סדר במובן של סביבה מסודרת ומאורגנת ובמובן של סדר יום קבוע החוזר על עצמו. סדר מייצר עבור הילד עוגנים, בטחון רוגע. בתקופתנו, קשור חוסר רוגע פנימי גם לצפייה מרובה במסכים. ללא קשר לתוכן המוצג, עצם הצפייה במסך מייצר רטט תמידי של המערכת העצבית-חושית.
כעת, יושב בכיתה ילד שחוש החיים שלו פגוע ונדרש לשקט, אבל המערכת הפנימית שלו כל הזמן רועשת, הוא חש אותה באופן תמידי, וזה גורם לו לאי נוחות שיכולה להתבטא במיחושים בגוף, דופק מהיר, תזזתיות ורעש פנימי ללא הפסק. ועל כן, בכדי לא לשמוע את הרעש הפנימי, אותו ילד מתחיל לעשות רעש בחוץ. כאן מתחיל מעגל אין סופי של תסכול: הילד חווה שלא מבינים אותו, שקשה לו, המורה (או בבית, ההורה) מבקש ממנו להיות בשקט, מה שמחזק את הרעש הפנימי ואת הסבל. מכאן הדרך לענישה ולשימוש בריטלין קצרה מאוד.
כשחוש החיים אצל ילד פגוע והוא לא חווה סדר וארגון באופן רתמי, הדבר משפיע גם על יכולת החשיבה המאורגנת שלו ויוצר קושי לימודי. לכן, כשלילד מאוד קשה להתרכז וללמוד, אחד הסודות הוא לייצר עבורו סביבה יותר מאורגנת בכדי לתמוך בו.
היבט נוסף של חוש החיים הוא ללמד אותנו להתגבר על תסכולים וכאב. לרוב, כשילד קטן רץ ונופל וכואב לו - הגוף לומד להיזהר ולהתגבר על מכשולים. אך כאשר רצים אחרי הילד וכל הזמן דואגים שלא ייפול, שלא יסבול, שלא יתאמץ - אנו למעשה מחלישים אותו. הוא לא לומד כיצד להתמודד עם כאבים או מכשולים וכשיגיע לגיל ההתבגרות ויחווה קשיים חברתיים או לימודיים, יש סבירות שיפנה למשככי כאבים (פיזיים או נפשיים) כגון סמים ואלכוהול. על כן, בבית הספר היסודי אנו משלבים פעילויות רבות המייצרות אתגר, צורך להתגבר על קושי פיזי, כגון הליכה על קורה, קפיצה בחבל, טיולים וכו'. כמו כן, אנו מדקלמים הרבה דקלומים שחוזרים על עצמם והילדים יודעים אותם בעל פה, מה שמחזק את התהליכים הריתמיים. המחנכים משתדלים לייצר כמה שיותר פעולות קבועות במהלך היום כדי לייצר סדר בחשיבה.
מובן ומצער, שלא פעם מתייחסים המחנכים לעבודה הריתמית באופן שהוא קצר רוח כלפי ילדים שחוש החיים שלהם פגוע. אנו פועלים מתוך צורך שכל הילדים ישתפו פעולה וישמחו בפעילות שהבאנו, ולא מזהים את הילדים (ובתקופתנו כמעט כל הילדים) שפגועים בחוש החיים ויש צורך לעזור להם להתגבר על הרעש הפנימי - דרך הכלה וקבלה ולא דרך ענישה או כעס.
בכדי לאפשר לחינוך ולדורף להיות חינוך שבאמת פונה לתמיכה בהתפתחות הנפשית הבריאה של הילדים ולנשימה נכונה בין הקיום הארצי והרוחי, עלינו להבין שהאופן שבו ילד חושב או מתנהג הוא לרוב תוצאה של גורמים שאינם בשליטתו והם לרוב לא מודעים. הבנה זו מחייבת אותנו המחנכים להתבונן בעצמנו ולשאול מאיזה מקום אנו פועלים או מגיבים. החינוך הינו משימה בעלת משמעות כה עמוקה לבניית דור העתיד שלנו, שעלינו להתייחס אל עצמנו לא כמורים שנמדדים בידע שהקננו לילדים אלא כמחנכים (ומתחנכים בעצמנו). חינוך ולדורף הופך למרפא כשמתייחסים אל הילדים כאל מי שעוברים מסע של התגשמות, ולא תמיד חשים את עצמם בנוח בתוך גופם.
תפקיד המחנך (וההורה) הוא לעזור לילד להתגבר על הקשיים שלו ולהתגשם נכון יותר בגוף, מבלי לראות בהתנהגות שלו התרסה או הפרעה מכוונת. אם נפעל מתוך האגו שלנו ונתייחס לילדים כאילו הם מפריעים בכוונה, נגרום להם להפוך למה שאנו חושבים עליהם. יש לנו מחויבות לפתח סמכות בריאה, שנוצרת מתוך כך שהילדים חווים שיש להם על מי לסמוך כי המחנך והמחנכת רואים אותם באמת ולכן הם יכולים להסיר את המגננות ולהתמסר לתהליך החינוכי.
על כן אומר לנו שטיינר: "מדע הרוח האנתרופוסופי נמצא ברשותנו כדי להבין את משמעותה של העובדה, שאדם פועל בעולם לא רק על ידי מה שהוא עושה, אלא קודם כל, על ידי מה שהוא מהווה."[3]
Comments