top of page

התבוננות ככלי חינוכי מרפא

מי שמביט בי מאחור - אחד הכלים המשמעותיים ביותר בחינוך ולדורף הוא התבוננות אובייקטיבית ומשותפת בילד. התבוננות זו, כשהיא נעשית באופן גתאני, מאפשרת לראות את הילד ולא את עצמנו משתקפים בו


גתה - משורר, פילוסוף, אדם בעל שיעור קומה, אשר במובנים מסוימים שטיינר שאב ממנו השראה רבה - לימד אותנו, אנשי החינוך, להתבונן! יכולת ההתבוננות של גתה היא מעמיקה, ובעבודה נכונה יכולה לאפשר לנו הצצה קטנה לגורלו של ילד מסוים.


מי אתה, ילד?

ראשית, חשוב לומר שבחינוך אף פעם אין לנו תשובות. אנו משתדלים פחות "לדעת" מה צריך לעשות עם ילד מסוים ויותר להיות בשאלה פנימית: לְמה הילד או הילדה האלו זקוקים מאיתנו, המבוגרים, שלקחו אחריות על חינוכם? קל ליפול לדפוסי החשיבה הרגילים שלנו, לפרדיגמות, לאוטומטים של מה נכון ומה לא נכון - כשלרוב הם למעשה פועל יוצא של המבנה הנפשי שלנו ושל התנסויות החיים שלנו. כשאנו "משליכים" את עצמנו על הילדים, אנו למעשה לא רואים אותם אלא משחזרים דרכם את הטראומות שלנו. בכדי להצליח להיות אובייקטיביים (עד כמה שניתן כמובן), לנסות להפריד את עצמנו ולראות באמת מי הוא הילד הזה שבאחריותנו ומה הוא צריך מאיתנו, עלינו לעשות דרך פנימית רוחנית עמוקה, וכן לסגל לעצמנו מתודות של התבוננות שאינן מערבות את הרגשות האישיים שלנו.

גתה, היה אבי ההתבוננות התהליכית. הוא למעשה יכול היה לראות פסיג של צמח ולהתחקות במחשבתו אחר המטמורפוזות שהוא יעבור וכיצד ייראה הפרח הבשל. מספרים שידע לחזות את מזג האוויר ולא פעם יצא מביתו מצויד במטריה, גם שבחוץ היה יום נאה. כששאלו אותו מדוע הוא נזקק למטריה, היה עונה, שלפי מצב השמים בעוד כך וכך זמן ירד גשם. וכך אומנם קרה. היכולת של גתה להבין את מהותם האמיתי של הדברים מתוך התבוננות תהליכית היא מבחינתי הבסיס לכל מה שאנו עושים בחינוך: לראות את הילד כפסיג, כישות מתפתחת, לראות מתוך התבוננות מעמיקה את הפרח היפה שהילד או הילדה יהיו בבגרותם, ולשם לכוון אותם.


הביטו וראו

אחד התהליכים המשמעותיים ביותר שצוות מורים יכול לעשות נקרא "התבוננות בילד" - תהליך המחייב רצינות שגובלת ביראת קודש כלפי ישותו של הילד. בתהליך, מתבונן צוות המורים באופן הכי מכבד וללא עירוב של רגשות בילדה או בילד שמהווים חידה עבור מורה מסוים. כלומר, שמורה אינו מצליח להבין בכוחות עצמו מה השאלה העמוקה של אותו ילד או ילדה, או במילים אחרות: איזה אדם עלי להוות עבור אותו ילד, למה הוא/היא זקוקים ממני. על כן, פונה המחנך לחבריו ומבקש את עזרתם, ובכך גם מאפשר לטיפות החכמה הקיימות בקבוצה כקהילה לרדת ולחשוף עבור המורה את לפחות באופן חלקי, את פתרון חידת הילד שהוא אמון על חינוכו.

במהלך השבוע שלפני המפגש מתבונן צוות המורים על הילד – בגופיו הפיזי, האתרי והאסטרלי. ביום המפגש עצמו נערכים ארבעה סבבים, בהם כל מורה משתף מה ראה: בסבב הראשון, לגבי המבנה הגופני של הילד, הפרופורציות בגוף, מבנה הפנים, צבע שיעור וכו'; בסבב השני מתבוננים בגוף האתרי: בהרגלים של הילד, בכוחות החיים שלו, עד כמה הוא מלא חיות וברק וכו'; בשלב השלישי נערך סבב בו כל מורה אומר כיצד הוא ראה או חווה את המבנה הנפשי של הילד - טון דיבור, אינטראקציה עם ילדים אחרים, תנועתיות רגשית וכו'; ולבסוף מגיע החלק המשמעותי באמת. כעת, במידה והתהליך היה עמוק ואמיתי, כל מורה עוצם את עיניו ומבקש שיעלה בעיני רוחו דימוי שישקף עבורו את הילד. תמונה שתחשוף בפניו פיסת מידע אשר תגלה לו מי אותו ילד באמת ומה הבקשה שלו. מניסיוני, התמונות שעולות הן חזקות ומשמעותיות ועוזרות לצוות לבנות תמונה של האני של הילד - מי הוא ומה הוא מבקש מאיתנו. זהו תהליך עוצמתי שעושה פלאים לקשר בין המחנך לילד ובהרבה מקרים מחנכים מדווחים שלאחר התבוננות כזו יש שינוי לטובה באופן בו הילד פועל בעולם.

התבוננות, כשהיא נעשית באופן גתאני, מאפשרת לראות את הילד ולא את עצמנו משתקפים בו.


על מוסר ויופי

בנוסף, גתה לימד אותנו להתבונן בתופעות טבע כגון צבעים, אשר מבחינתו נוצרו באופן שונה לחלוטין מאשר בתאוריה של ניוטון על שבירת קרני האור. תיאוריה אשר מדעית היא נכונה, אך היא מפספסת את היכולת שלנו להבין את חווית הצבע בנפש האדם. בכיתה ו' בשיעורי מדעים אנו מלמדים את הילדים להתבונן באופן גתאני באור ובחושך ולחפש את החוויה הפנימית הנפשית של הצבע, דרכה נוכל לגלות את מהות הצבע באופן פנימי ולא רק כתופעה מדעית גרידא. גם כשאנו מתבוננים בצמחים או בחיות או בכלל, בכל תופעה שיש בעולם, תמיד הכיוון הוא להתבונן ולחפש את המהות הפנימית של הדבר בהקשר לאדם ובכך לפתח חוש מוסרי וחיבור עמוק אל העולם ואל התופעות שבו. זאת, במקום ללמוד את התופעות כדבר חיצוני שאינו קשור אלינו.

לא בכדי נאמר על ילדי בית הספר היסודי שחשוב שיחוו את העולם כיפה. כלומר שבכדי ללמוד על העולם עלינו לעבוד באופן אומנותי המחייה את הנפש. וכפי שכתבתי כבר במאמריי הקודמים, רק בכיתות הגבוהות (לאחר גיל 12) חשוב לחנך מתוך המוטו, "העולם הוא אמת". רק אז בשלים הילדים, לאחר שנפשם התמלאה ביפי העולם, ללמוד עליו באופן מדעי ו"אמיתי". כעת הכל מתחבר לאמת אחת גדולה ויפה, כשהם עצמם - כבני אדם צעירים - מרגישים מחוברים אל מה שקורה סביבם.

אני מאמין שאם נעבוד מתוך תפיסת ההתבוננות של גתה מגיל צעיר, פחות נחווה את הפיצול ואת חוסר המוסריות שמאפיינים בזמננו את בני האדם ביחסם זה כלפי זה וכלפי העולם.


ליד: בחינוך אף פעם אין לנו תשובות. אנו משתדלים פחות "לדעת" מה צריך לעשות עם ילד מסוים ויותר להיות בשאלה פנימית: לְמה הילד או הילדה האלו זקוקים מאיתנו?

15 views0 comments

Comments


bottom of page