חינוך כמנוף לשינוי חברתי

את המשפט :"חינוך כמנוף לשינוי חברתי" אמר רודולף שטיינר, הוגה האנתרופוסופיה, לפני כ100 שנה, בעת יווסדו של בית ספר וולדורף הראשון בשטוטגרט אשר בגרמניה.

האנתרופוסופיה הינה בראש ובראשונה דרך רוחנית המאפשרת לאדם המערבי המודרני לשלב בין חיי הרוח וחיי הקהילה ובעצם לאפשר לאדם להתפתח כאדם בתוך הקהילה בה הוא נמצא ולא כמתקדש מבודד מהעולם.

במאמר זה אתמקד בפן החינוכי של האנתרופוסופיה והאופן בו חינוך זה פוגש את הילד בשלבי התפתחותו השונים על מנת שיוכל בבגרותו להוות אדם אשר יכול ורוצה להביא שינוי חברתי בעולם.

ראשיתו של חינוך וולדרוף הינו כאשר פנה לשטיינר אדם בשם אמיל מולט אשר היה אנתרופוסוף והכיר את שטיינר ועבודתו. אמיל מולט היה הבעלים של מפעל הסיגריות וולדרוף-אסטוריה. מולט ביקש משטיינר שיפתח בית ספר לילדי העובדים שלו וישתית את הרעיונות שלו על הרעיונות החברתיים של שטיינר.

שטיינר הרים את הכפפה וכך נולד בית הספר האנתרופוסופי הראשון בשטוטגרט במפעל הסיגריות וולדרוף-אסטוריה ומכאן גם השם- בית ספר וולדרוף. .

הרעיון של שטיינר מבוסס על עקרון התפתחות הילד מתוך ידע האדם הרוחי האנתרופוסופי. האקסיומה הראשונה שיש לקבל הינה שכל אדם באשר הוא, הוא ישות מתפתחת. אנו כל הזמן גדלים, לומדים ומתפתחים. אך יחד עם זאת, בכדי שנתפתח באופן בו נהפוך ברבות הימים לבני אדם בוגרים בעלי חשיבה חופשית, אמפתיה לאחר ויזמות ותרומה לקהילה, עלנו לקבל את המזון הגופני, הנפשי והרוחני הראוי בכל אחד משלבי ההתפתחות שלנו. אקסיומה שניה שיש לקבל הינה שהאדם מתפתח בשביעונים, כלומר כל שבע שנים נולדת בו איכות חדשה ושונה במהותה מהקודמת ועל כן האדם/הילד זקוק ל'מזון' שונה ואחר.

אם כך, כל שבע שנים משהו חדש ומהותי מתרחש באדם, מגיל 0 ועד יום מותו. אם ניקח את השביעון הראשון גיל 0-7 מה מהותו? מהותו הינה חיקוי!!! הילד לומד מתוך חיקוי. הוא מחקה בכל מקרה, השאלה מה הוא יחקה? בשביעון הראשון לחייו של הילד החינוך של הילד אינו קשור למה שאני אומר לו לעשות אלא בעיקר קשור באיזה אדם אני מהווה. איזו דמות אני מהווה עבורו כדמות הראויה לחיקוי.

חינוך הוא התחנכות !!! כעת, נוצר כאן משהו מעניין, הילד מחקה אותנו ואט, אט הטבע שלו, האופי שלו שהוא רוכש לעצמו במרוצת החיים הופך להיות האופן בו הוא מגיב לעולם, חושב על דברים, פועל בעולם. ואופן פעילותו זו קשורה באופן כה הדוק לאופן בו הוא מחקה את סביבתו הקרובה כך שבעצם הילד אינו – חופשי!!! האופן בו הוא פועל בעולם הוא תוצר ישיר של ה"מניפולציות" שהופעלו עליו במודע או שלא במודע בתקופת ילדותו המוקדמת. ווטסון, אבי הבהיביוריזם אמר שאם יתנו לו 12 ילדים וכל אחד מהם ההפוך למה שתבקשו מראש. ווטסון אכן צדק, ברמה מסוימת ניתן "לתכנת" ילדים להיות מה שאנו כחברה זקוקים שיהיו. אך, כמובן שאפשר גם אחרת, ובעצם במידה וניתן לילד מזון גופני, נפשי ורוחני נכון ובריא במהלך שביעון הראשון, נעזור לו להיות הרבה יותר חופשי במחשבתו מאשר אם לא יקבל מזון זה. מזון זה קשור בעיקר לסביבה החושית שלו ולעבודה הפנימית של המבוגרים שסביבו.

סביבה ראויה לחיקוי בשבע השנים הראשונות לחיי הילד מובילה לחוויה של חופש בחשיבה בבגרות.

בגיל 7-14 משתנה המזון הראוי, הילד כבר אינו חי כולו בעולם החיקוי והוא זקוק לסמכות, מהשורש "ס.מ.כ", כלומר משהו לסמוך עליו. על המחנך לראות את הילד ולהתעניין בו וגם להיות אדם בעל ידע נרחב על העולם, אדם יזם, בעל שמחת חיים וחום לב. עליו לתווך בין העולם לילד ועליו להפוך את החינוך לאומנות. אריסטו אמר "ראשית מחקר פליאה", אם אין פליאה אין סקרנות ואין למידה! כך שכל שיעור הופך לחוויה אמנותית יוצרת מלאת הוד ופליאה. אמנות שהיא חינוך וחינוך שהוא אמנות - זוהי תמצית הגישה בשנים הללו.

בכיתות היסוד אין משמעות רבה להישגיו הנמדדים של התלמיד: בקריאה, בהבנת הקריאה, בחשבון ובתחומים נוספים. הדגש הוא על החוויה בשעת השיעור, על הפנמה מלאת חיים ותנועה של תחומי הלימוד ועל קשר חם ואוהב בין הילד ומחנכו, עליו לאפשר לילד חוויה חיה של תופעות העולם ולא ידע אנטלקטואלי חסר חיים.

המערכת הריתמית (לב ריאה) מתייצבת לקראת גיל 9, ישנו סנכרון בין דופק לנשימה (1:4) והאופן בו הילד פוגש את העולם הוא בעיקר באנטרקציה חושית- ריח,טעם, ראיה, שמיעה וכו'... עולם הנפש מתמלא בצבעים ולכן אין כמו החוויה האומנותית בכדי לפגוש את הצורך העמוק של הילד. בדיוק כפי שהילד הקטן קודם אוסף המון מילים ורק אח"כ מתחיל לחשוב, כאן מתרחשת אותה תופעה, הילד בגילאי ה 7-14 אוסף המון חוויות יפות אומנותיות ובעלות משמעות נפשית וחווייתית בכדי שבגיל 14 הוא יוכל לפרוש כנפיים ולפתח מחשבה עצמאית. חינוך חוויתי, אומנותי דרך דמות המביעה סמכות ועניין בילד ובעולם תעזור לילד להתפתח כאדם שרואה את אחיו בני האדם, אמפתי אליהם וחווה באופן עמוק את משמעות המילה שוויון!!! בני אדם שווים, לא במובן של היכולות, אלא במובן של היותם בני אדם, כולנו בני אדם, ללא קשר למין, לאום, צבע עור וכו..... ושלא תהיה אי הבנה למידה והפנמה של חומר לימודי בכל המקצועות ובכל הרמות נלמדת אך זה נעשה באופן חוויתי ואומנותי ומתוך ראיה עמוקה של הילד וצרכיו.

בתחילת השביעון השלישי, כאשר מגיע הילד לגיל 14, שוב יש צורך ב"חינוך הנער על פי דרכו", אך באופן אחר. כעת המחנך אינו מהווה יותר דמות לחיקוי כמו בשביעון הראשון וגם לו דמות הסמכות, אלא, על המחנך להיות מכוון, חונך ומקצוען!!! הנער כעת יזהה במהרה זיוף. אם המחנך מצטט את הספרים ולא באמת חוקר וחי את מה שהוא מלמד, לא יהיה לתלמידים עניין בשיעור או בחומר, מכיוון שהנער מחפש ללמוד מאדם שחוקר בעצמו את החומר שהוא מלמד. לימוד מאדם החוקר וחי את אשר הוא מלמד יגרום לנער לרצות ולהיות בעצמו משקיען, יזם ואדם שפועל בעולם למען העולם ולא רק למען האנוכיות העצמית שלו.

בגיל בית הספר היסודי, מתעוררת חשיבתו המופשטת ומביאה אותו לאופקים חדשים, יחד עם עולמו הרגשי המעמיק והמתבגר. כעת, ישנה בילד בשלות לעבודה יעילה המתאימה גם לצורכי הסביבה. להתפתחות זו נותן חינוך ולדורף את תשובתו בתהליכי למידה מופשטים יותר, מלאי עניין ורב-תחומיים. בחינוך העל-יסודי, הכוונה היא להביא את התלמידים לכך, שיגלו קשר של הבנה ועניין בעולם הסובב אותם, כך שכוחות היצירה, הבנייה והאידיאליזם שלהם יגברו על כוחות הכובד וההרס. את זאת מנסים לעשות בלימוד רב-תחומי מקיף. כמו כן, יש מקום בגיל זה לשיתוף התלמידים בתהליכי הלימוד, לפיתוח יוזמות משלהם וללימוד עצמאי ובוגר יותר.

הריצה אחר ציונים, ידע ואמת מוחלטת יובילו אותנו לאיבוד עמוד השדרה המוסרי, החברתי. אך ההתחברות המחודשת למקור הרוחי האישי של כל אחד מאיתנו (ללא קשר לדת במובן המוכר כיום), יאפשר לנו למצוא את הכיוון האינדיבידואלי של כל אחד ואחד.

לסיכום:

בגיל 0-7 – מילת המפתח היא חיקוי המוביל לחופש בחשיבה של האדם הבוגר- העולם הוא טוב

בגיל 7-14 – מילת המפתח היא סמכות הנבנית בעזרת חינוך אומנותי כמעצב את נפש האדם בכדי שיראה בבגרותו את האחר כאדם שווה זכויות בכל הרמות.- העולם הוא יפה

בגיל 14-21 –מלת המפתח היא אידיאלים המתודה היא חינוך פלורליסטי מחקרי המאפשר יזמות ופעילות סוציאלית למען האחר והחברה בבגרות- אחווה.- העולם הוא אמת

והנה, בתהליך חינוכי רחב אנו יכולים לומר שמתן המזון הגופני, נפשי ורוחני לילד המתפתח מגיל 0-21 יכוון את הבוגר והאזרח של הדור הבא להיות אדם החופשי בחשיבתו, אמפתי לזולת ופעיל ויוזם למען הקהילה- חופש, שוויון ואחווה. ולמעשה נתחבר, דרך המעשה החינוכי, למהות החברתית של האנתרופוסופיה והאמירה – חינוך הינו מנוף לשינוי חברתי תקבל משמעות עמוקה ואמיתית.