החלקיק המתפתח בחינוך
החיים הם גלגל שחוזר על עצמו, עד הרגע שבו אנו מייצרים גלגל חדש...
אין דבר אליו ילד קטן משתוקק יותר מאשר שהוריו יספקו את צרכיו הפיזיים, הנפשיים והרוחניים. כלומר- מזון ומכסה, חיבוק, תמיכה ואמפתיה וכמובן הכרה במהות הפנימית של הילד מבלי צורך "לחנך" אותה.
בבית נורמטיבי לרוב כיסוי הצרכים הפיזיים מתמלא באופן מספק. בשני הנושאים הנוספים- מענה נפשי ורוחני- כמעט תמיד ההורים, שלא במתכוון כמובן, רואים בילד השתקפות של עצמם ולא ישות נפרדת ומנסים לחנכו ולעצבו בדמותם כצלמם...אין הדבר קורה כי הם רעים חלילה, אלא מסיבה פשוטה, חוסר מודעות לנפרדות. לא המודעות המוכרת, היומיומית והפשוטה. מודעות זו היא מודעות שלרוב נגישה לאנשים ברמת המחשבה שלהם על עצמם, היכן טעו, מה ניתן לשנות וכו'.... המודעות אליה אני מתכוון הינה מודעות כוללת שמצליחה להבין את הסיבה והמסובב, להבין שהאינטראקציה שלי עם הילד שלי, בן הזוג שלי, הקולגות שלי, החברים שלי או סתם זרים והאופן בו אני חווה אותם קשור לאופן בו אני חווה את עצמי ומשחזר דרך המפגש איתם את סיפור חיי והאופן בו חוויתי את הורי בשלבי הילדות המוקדמים. כלומר, כל מה שאני מפרש על האופן בו האחר חושב, מרגיש או עושה צבוע תמיד ביחס אלי ולאופן בו אני חושב, מרגיש או פועל בעולם. כשאנו ילדים כל עיצוב האישיות שלנו נבנה בשל הקשרים המחברים אותנו להורינו ולמשפחתנו ואין לנו יכולת לנתק את עצמנו מכך. אך אנו יכולים להכיר באמת זו ולזהות דפוסים שלנו כתמונת מראה של יחסינו עם ההורים שלנו ובכך להתחיל לשנות באמת את עצמנו. האופן שבו אנו פועלים בעולם בהכרח משפיע באופן עמוק על ילדנו, ובלי מישים אנו מבקשים מהם שיהיו כמונו, גם אם אנו לא אומרים כך במודע, אנו כל כך עוורים לגלגל חיינו שנראה לנו שאנו יודעים מה הכי נכון עבורם ולמעשה משחזרים עבורם את הילד הפגוע שלנו. אנו מסבירים להם איך הכי נכון להם לפעול, לחשוב וכו'.... יש הורים הרוצים להגן על ילדיהם מתחלואיי העולם ומעדיפים שלא יתאמצו ויסבלו...לעומתם יש הורים שמאמינים במאמץ ומכריחים את ילדיהם לבצע את המשימות עד תום, להתאמן שעות ומגבילים אותם בתנועתם. אז נשאלת השאלה- הרי ילדים צריכים להתחנך, אז מה עלינו לעשות?
דבר ראשון להיכנס למצב מודעות עמוק בו אנו מצליחים להפריד בין מי שאני, האמונות שלי והצרכים שלי לבין הילד שלי- מי הוא, מה הצרכים והרצונות שלו. ברגע שזה ברור לנו, אנו מן הסתם שמים גבולות ברורים במקומות הנכונים ומאפשרים יותר חופש כשצריך. אנו מכוונים ומעודדים אך לא מכריחים, אנו מקבלים את המציאות ומשנים אותה רק כשזה קשור להבנה שהשינוי נכון וחיוני עבורנו ולא עבור האחר. אם אני מזהה שהילד שלי לא אוהב לעזור בבית. במידה והתחנכתי על כך שכל אחד חייב לתרום ולעזור, זה יכניס מתח מאוד גדול לבית ומריבות. אני אשכנע את עצמי שזה חיוני כי זה חינוך ו"רק שלא ייצא פרזיט". יתכן והדפוס שלי הוא המנעות ואז אעשה הכל בעצמי ולא אדרוש מהילדים. בכל מקרה אופן הפעולה שלי אינו נותן לילדי מענה רגשי אלא משחזר את דפוסי החשיבה המוקדמים שלי.... למעשה, עלינו להתבונן בילד באופן אחר לגמרי. עלנו לשאול את עצמנו :"מדוע הוא לא רוצה לעזור"? האם משהו קשה עבורו?, האם הוא לא מרגיש מספיק מחובר לבית?, אולי הוא לא מספיק מחובר לעצמו? יכולות להיות המון סיבות....כעת, אני כהורה מחויב להפריד את הדעות שלי על איך או מה הילד "צריך" לעשות בשאלה:" איך אני נותן לו תמיכה רגשית כדי שירגיש מחובר יותר?. כיצד אני לא שופט את עצם מהותו כ:"עצלן", "מעצבן", לא אכפתי" וכו... ומקבל את מי שהוא מבלי לשפוט" ? זוהי למעשה המודעות של הנפרדות. כמעט כל המריבות בבית סביב נושאים חינוכיים- תסדר, תתקלח, תצחצח, תוריד מהשולחן, תעשה שיעורי בית, תחזור בזמן, תעזוב את הטלפון.... וכו'... הן תוצר של חוסר נפרדות רגשי ורוחני. אין זה אומר שלא צריך לשים גבולות או לקבוע סדירויות של הבית אך במידה והן חורקות צריך להבין מה הסיבה העמוקה? מה אני כהורה (ולא מה ההורה השני) עושה שמייצר מתח ביני לבין ילדי ? האם אני חי ומשחזר את גלגל החיים שלי, היחסים שלי עם הורי ומשליך אותם על ילדי? היכולת שלי כהורה לא להתיימר "לחנך" באופן חיצוני את ילדי יגרום להם באופן טבעי לחיבור אמיתי עם האני האמיתי שבי עם המבוגר שבי ולא עם הילד הפגוע שבי.
באותו אופן, על אחת כמה וכמה, במערכת החינוך, על המחנכים להיות אנשים שבמודע עוברים תהליכי צמיחה והתפתחות. אנשים שמחפשים את הסיבות למעשיהם, הסיבות לאופן בו הם פועלים בכיתה. עד כמה הם מחנכים את עצמם להיות מודעים לעצמם וליצור נפרדות מהילדים? בכדי שמערכת החינוך תעלה למדרגה הבאה של חינוך המותאם לילדי העתיד, הכשרת המורים צריכה להשתנות. כיום פרחי ההוראה לומדים חומר תיאורטי במכללות להוראה, מגישים עבודות אקדמיות למרצים שלהם ומתאמנים בלהורות חומר לימודי. כדי לייצר שינוי, על פרחי ההוראה לעבור הכשרה מעמיקה של מסע אל תוך נפשם, של העשרה באומנויות הבמה, אומנות פלסטית, שאלות פילוסופיות גדולות, התעמקות בצמיחה נפשית ורוחנית ולמעשה להפוך לאנשים שאינם יודעים/מלמדים את החומר, אלא אנשים המאפשרים לתלמידים לצמוח ולהיות בעצמם אנשים חושבים, אכפתיים ופעילים בקהילה דרך מתן מענה פיזי, רגשי ורוחני לצרכי התלמידים.
Comments