מה בין סוכות לקהלת
"א דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן-דָּוִד, מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם. ב הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל. ג מַה-יִּתְרוֹן, לָאָדָם: בְּכָל-עֲמָלוֹ--שֶׁיַּעֲמֹל, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. ד דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא, וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת. ה וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ, וּבָא הַשָּׁמֶשׁ; וְאֶל-מְקוֹמוֹ--שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא, שָׁם. ו הוֹלֵךְ, אֶל-דָּרוֹם, וְסוֹבֵב, אֶל-צָפוֹן; סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ, וְעַל-סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ. ז כָּל-הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל-הַיָּם, וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא; אֶל-מְקוֹם, שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים--שָׁם הֵם שָׁבִים, לָלָכֶת. ח כָּל-הַדְּבָרִים יְגֵעִים, לֹא-יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר; לֹא-תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת, וְלֹא-תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ. ט מַה-שֶּׁהָיָה, הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה, הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל-חָדָשׁ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ...." (פרק א')
מגילת קהלת אשר נכתבה על ידי שלמה, החכם באדם, מתחילה בתיאור מאוד פאסימי של החיים...הכל אותו דבר, אין למה לעמול, אין למה לשאוף, הכל הבל הבלים ובסופו ששל דבר אין חדש תחת השמש, אז למה בכלל לטרוח? במגילה זו מספר לנו קהלת בן דוד שהוא חקר את החיים, למד והחכים והגיע למסקנה שכל סגנון חיים שבחן, בסופו של דבר אינו מהווה תשובה לפשר החיים. קהלת מדבר על הנהנתן- "א אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי, לְכָה-נָּא אֲנַסְּכָה בְשִׂמְחָה וּרְאֵה בְטוֹב; וְהִנֵּה גַם-הוּא, הָבֶל. ב לִשְׂחוֹק, אָמַרְתִּי מְהוֹלָל; וּלְשִׂמְחָה, מַה-זֹּה עֹשָׂה" (פרק ב'). כלומר, אומר קהלת, כמלך חייתי חיי הוללות ושמחה אך הבנתי שהם בסופו של דבר הבל, אין בזה משמעות אמיתית. בנוסף אומר קהלת ניסיתי גם להיות איש עמל: "בָּנִיתִי לִי בָּתִּים, נָטַעְתִּי לִי כְּרָמִים. ה עָשִׂיתִי לִי, גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים; וְנָטַעְתִּי בָהֶם, עֵץ כָּל-פֶּרִי. ו עָשִׂיתִי לִי, בְּרֵכוֹת מָיִם--לְהַשְׁקוֹת מֵהֶם, יַעַר צוֹמֵחַ עֵצִים. ז קָנִיתִי עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת, וּבְנֵי-בַיִת הָיָה לִי; גַּם מִקְנֶה בָקָר וָצֹאן הַרְבֵּה הָיָה לִי, מִכֹּל שֶׁהָיוּ לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם. ח כָּנַסְתִּי לִי גַּם-כֶּסֶף וְזָהָב, וּסְגֻלַּת מְלָכִים וְהַמְּדִינוֹת; עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת... כִּי-לִבִּי שָׂמֵחַ מִכָּל-עֲמָלִי, וְזֶה-הָיָה חֶלְקִי, מִכָּל-עֲמָלִי. יא וּפָנִיתִי אֲנִי, בְּכָל-מַעֲשַׂי שֶׁעָשׂוּ יָדַי, וּבֶעָמָל, שֶׁעָמַלְתִּי לַעֲשׂוֹת; וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ, וְאֵין יִתְרוֹן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ". (פרק ב'). שוב אומר קהלת, עמלתי, בניתי, היו לי עבדים, כסף זהב...לא חסר לי כלום, אבל הכל הבל ורעות רוח ואין בכך שום יתרון. אז אומר קהלת- גם לחכמה פניתי, למדתי וחכמתי מכל אדם אך הגעתי למסקנה ש: "כִּי בְּרֹב חָכְמָה, רָב-כָּעַס; וְיוֹסִיף דַּעַת, יוֹסִיף מַכְאוֹב".(פרק א' יח').
ובכלל, אומר קהלת, אומנם עדיף להיות חכם, כי החכם מתנהל באור, לעומת הכסיל שהולך בחשכה, אך גם זה וגם זה בסופו של דבר אחריתם זהה ומה היתרון של החכם? ועוד מוסיף ואומר, גם אם בחוכמתי בניתי ויצרתי פאר רב, מי יודע אם לא יבוא אחרי כסיל ויהרוס הכל (אולי מתנבא על רחבעם בנו שהרס את הממלכה האדירה שבנה שלמה ופיצל את העל לשניים).
"יב וּפָנִיתִי אֲנִי לִרְאוֹת חָכְמָה, וְהוֹלֵלוֹת וְסִכְלוּת: כִּי מֶה הָאָדָם, שֶׁיָּבוֹא אַחֲרֵי הַמֶּלֶךְ, אֵת אֲשֶׁר-כְּבָר, עָשׂוּהוּ. יג וְרָאִיתִי אָנִי, שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן-הַסִּכְלוּת--כִּיתְרוֹן הָאוֹר, מִן-הַחֹשֶׁךְ. יד הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ, וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ; וְיָדַעְתִּי גַם-אָנִי, שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת-כֻּלָּם. טו וְאָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי, כְּמִקְרֵה הַכְּסִיל גַּם-אֲנִי יִקְרֵנִי, וְלָמָּה חָכַמְתִּי אֲנִי, אָז יֹתֵר; וְדִבַּרְתִּי בְלִבִּי, שֶׁגַּם-זֶה הָבֶל. טז כִּי אֵין זִכְרוֹן לֶחָכָם עִם-הַכְּסִיל, לְעוֹלָם: בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הַבָּאִים, הַכֹּל נִשְׁכָּח, וְאֵיךְ יָמוּת הֶחָכָם, עִם-הַכְּסִיל". (פרק ב').
והמשפט הבא שאומר קהלת, הינו משפט קשה ומאוד פאסימי :" יז וְשָׂנֵאתִי, אֶת-הַחַיִּים--כִּי רַע עָלַי הַמַּעֲשֶׂה, שֶׁנַּעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ: כִּי-הַכֹּל הֶבֶל, וּרְעוּת רוּחַ. יח וְשָׂנֵאתִי אֲנִי אֶת-כָּל-עֲמָלִי, שֶׁאֲנִי עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ: שֶׁאַנִּיחֶנּוּ, לָאָדָם שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָי. יט וּמִי יוֹדֵעַ, הֶחָכָם יִהְיֶה אוֹ סָכָל, וְיִשְׁלַט בְּכָל-עֲמָלִי, שֶׁעָמַלְתִּי וְשֶׁחָכַמְתִּי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ; גַּם-זֶה, הָבֶל "(פרק ב').
הכל כל כך חסר משמעות שאפילו את החיים עצמם אני שונא. אין שום טעם בשמחה, בעמל, בחכמה, הם כולם זמניים וסופם לחלוף מן העולם. זה שאינו שמח והשמח, הבטלן והעמל, הכסיל והחכם...לכולם סוף דומה וכולם סופם להישכח ולהעלם מן הזיכרון, אז מה הטעם אם כך לחיים?
אך שלמה, הוא קהלת בן דוד מוביל את הקורא ביד אומן להבנה שכל מה שהינו חומרי, כל מה שהינו ארצי ושייך לעולם הזה הוא אכן ארעי וחסר משמעות אך יש עוד דבר אחד, עוד סגנון חיים אחד אליו מגיע קהלת בסופה של המגילה (פרקים יא' יב'), לאחר שכל עשרת הפרקים הראשונים מלאים בדוגמאות על הבלותו וחוסר תכליתו של העולם הזה, ומלאים בסתירות – פעם טוב לשמוח ופעם זה רעה, טוב להרבות חכמה אך אין בכך תוכלת וכו'. הפרק המעניין ביותר בעניין זה הינו פרק ג' בו נותן קהלת דבר והיפוכו עת ללדת ועת למות, עת לטעת ועת לעקור נטוע, עת להרוג ועת לרפא... בכך אומר לנו קהלת שלאמת פנים רבות לה, ובעולם הזה אין דבר אחד שהוא נכון אין או/ או אלא גם וגם... צריך לדעת מתי נכון לעשות כך ומתי נכון לעשות כך ולא להתפס רק לאמת אחת. תורה זו מזכירה עד מאוד את תורתו של הבודהה שהגיע אחרי שלמה ולימד את דרך האמצע וכמו קהלת לימד תורה שבסופו של דבר מביאה להארה ולגאולה על ידי כך שנבין שהצמדות שלנו לכאן או לכאן אין בכך אמת וזה מביא לסבל מכיוון שהכל ארעי ויגמר.
בסופה של המגילה מגלה לנו קהלת את כל מה שניסה ללמד אותנו- רק דבר אחד יש לו משמעות, רק דרך חיים אחת תוביל לגאולה ולניצחון על הסבל והיא קשורה במעשים שלנו בעולם "א שַׁלַּח לַחְמְךָ, עַל-פְּנֵי הַמָּיִם: כִּי-בְרֹב הַיָּמִים, תִּמְצָאֶנּוּ. ב תֶּן-חֵלֶק לְשִׁבְעָה, וְגַם לִשְׁמוֹנָה: כִּי לֹא תֵדַע, מַה-יִּהְיֶה רָעָה עַל-הָאָרֶץ " . קהלת מלמד אותנו שבסופו של דבר האדם הוא רוח ולא חומר, שבעולם הזה הכל ארעי וזמני ורק אחרי המוות הרוח/הנשמה מגיעה למשפט אצל האלוהים ונשפטת על מעשיה הטובים או הרעים, על היחס שלה לבני אדם אחרים וזה כל האדם " ז וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל-הָאָרֶץ, כְּשֶׁהָיָה; וְהָרוּחַ תָּשׁוּב, אֶל-הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ. ... יג סוֹף דָּבָר, הַכֹּל נִשְׁמָע: אֶת-הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת-מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי-זֶה כָּל-הָאָדָם. יד כִּי, אֶת-כָּל-מַעֲשֶׂה, הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט, עַל כָּל-נֶעְלָם: אִם-טוֹב, וְאִם-רָע. " . הנשמה תגיע למשפט לאחר שהגוף ימות ושם יתברר אם פעלה טוב או רע בעולם, על כן, זהו הדבר היחידי שחשוב- הכל הבל נאמר בפסוק הראשון במובן שהכל חסר משמעות וזניח(הבל בעברית הוא משב רוח קטן- הבל פה), אך בסוף המגילה מתגלה שלא הכל הבל , אלא הכל רוח! וזה כל מה שנשאר מאיתנו לאחר הסתלקות הגוף.
זו הסיבה שאנו קוראים את מגילת קהלת בסוכות, כדי להזכיר לנו שהכל ארעי, חסר משמעות אמיתית. ככל שנאחז במחשבות שלנו, נהיה בטוחים שאנו חכמים יותר, צודקים יותר, ככל שנאחז בכסף שלנו, בחומר ובהנאות החיים הגשמיות, אנו נידונים לסבל תמידי. חשוב ללמוד ולהחכים אומר קהלת אך לא לשם החכמה עצמה אלא כדי להבין שבסופו של דבר מעשינו הטובים בעולם הם העקבות היחידות שנשאיר לאחר מותו של הגוף.
חג סוכות שמח