הילדים בכיתה ה' בני 11, חלקם מתקרבים לגיל 12 ונשאלת השאלה, למה הם זקוקים מאתנו ? מהו המזון הרוחני, נפשי וגופני לו הם זקוקים בכדי לקבל מענה הולם לשלב ההתפתחותי בו הם נמצאים.
בכדי לענות על שאלה זו יש צורך להבין את המסע שילדי כיתה ה' עברו עד כה במהלך 11 השנים הראשונות של חייהם. מסע שבמובנים רבים דומה וניתן אף לומר מקביל להתפתחות התודעה האנושית.
התרבות האנושית התפתחה ממזרח אל עבר המערב. בהבחנה זו איני מתכוון להתפתחות חיצונית הבאה לידי ביטוי בטכנולוגיה, ארגון חברתי/ממשל או פילוסופיה ומדעים אלא בעיקר באופן בו התודעה האנושית התפתחה או במילים אחרות, ניתן לומר התרחקה מהמקור האלוהי שלה על מנת לזכות מחדש בחיבור האלוהי אך הפעם ממקום של חופש ובחירה ולא כאינסטינקט מולד.
ראשית, הזיכרון ההיסטורי אינו יכול להיות מוצג כהיסטוריה מכיוון שהוא כה קדום עד שמה שנשאר ממנו הינו רק מיתוסים קדומים, אשר באורח פלא דומים עד מאוד בתרבויות קדומות- למשל המיתוס של נוח מופיע אצל ההודים הקדומים כמאנו שברח מאטלנטיס בתיבה וכך ניצל מהמבול הגדול. הוא הגיע להודו ושם התחילה התרבות ההודית הקדומה. מיתוס זה נמצא גם במיתולוגיה הבבלית. כמו כן ההודים במיתוס בריאת העולם שלהם מספרים כיצד ברהמה מתוך הנצח, ברא את עצמו, את השמים והארץ את הטוב והרע...זרתוסתרא, המורה הגדול של פרס הקדומה, דיבר על כח עליון שברא את הטוב ואת הרע ועלינו לבחור את מי לעבוד בדיוק כמו בסיפורי האגדה היהודיים בהן מוזכר המלאך סמואל שמביא את הרע אל מול האל הטוב. והמצרים הקדמונים דיברו על גן עדן וגיהנום אליהם מגיעה הנשמה לאחר שעומדת למשפט על מעשיה הטובים או הרעים בעולם.
ניתן לראות שבכל התרבויות הקדומות, ישנם מיתוסים קדומים המסופרים כתמונות אימגנטיביות רוחיות אשר מספרות באופן תמונתי את הבריאה והקשר של האדם אל הרוח. אטלנטיס במובן זה מוצגת כתמונה של גן העדן בה האנשים חיו חיים ללא דאגות, ללא מחלות, ונהנו משפע ללא כל מאמץ. אך כפי שבסיפור גן העדן המקראי בחרו אדם וחווה לחטוא ולטעום מעץ פרי הדעת- כלומר להבחין בין טוב ורע, לרצות להתעורר ממצב החלום בו הם שרו ולמעשה לבקש את האגו שלהם ועל כן נענשו. כך גם בסיפור ההודי העתיק, בני האדם שחיו באטלנטיס חטאו בחטא הגאווה, ניצלו את הכח שהיה להם לרעה ולמעשה גורשו מאטלנטיס והיבשת הקדומה טובעה במבול.
תודעת אטלנטיס/גן עדן מבטאת את השלבים המוקדמים של הילדות עד גיל 7 (במאמר זה לא אכנס לאופן בו ניתן לראות בגילאים השונים עד גיל 7 את הסימנים של התרבויות הקדומות) אך למעשה, כל הסיפור חוזר על עצמו גם בגילאי 7 -14. בין גיל שבע לגיל 14 ניתן לראות באופן מאוד מעניין כיצד חמש תקופות התרבות שמגיעות לאחר התקופה האטלנטית, באות לידי ביטוי בגילאים השונים ומקבילות להתפתחות הילד.
התקופה ההודית הקדומה אשר היא למעשה התקופה הפוסט אטלנטית הראשונה מאופיינת בקשר מאוד חזק של בני האדם עם הרוח, ההודים הקדומים חוו את הישויות הרוחיות, ראו את התגלמותן בעולם ולכן הבינו שכל מה שקיים סביבם הוא מאיה, הוא אשליה ולמעשה זמני וחולף. על כן הם חיו חיים מאוד רוחניים, לא ייחסו חשיבות לחומר ובסוף חייהם ביקשו לשרוף את גופם כדי לשחרר את הנשמה חזרה למקור שלה. הם חיו במין תודעה חלומית שמחוברת לכאן ולעכשיו ללא צורך להוכיח כמה הם מוצלחים או חזקים או טובים יותר מאחרים. במובן מסוים ילדי כיתה א' בני ה6-7 מאוד מזכירים בתודעה שלהם את תודעת ההודים הקדומים. ילדי כיתה א' מתמסרים לסיפורי אגדות שמספרות להם את מבנה העולם הרוחי בעזרת תמונות גדולות, הם מאוד חלומיים בתודעה. אפשר לומר שהבושה וההשוואה עדין לא חיה בהם באופן מלא, רוב הילדים בני 6-7 לא מתביישים ללכת ערומים או להגיד מה שהם חושבים בלי מסננים. הם גם לרוב חיים את הכאן ועכשיו ללא דאגות על העתיד או יותר מידי מחשבות על העבר.... לכן חשוב לשמור את הילדים בגילאים אלו מאוד תמימים, להסביר להם תופעות באופן תמונתי ולא מדעי ולעזור להם לשמור על גן העדן שלהם עוד קצת.....בקוריקולום הם לומדים את האותיות והחשבון כסיפור, לומדים לעמוד במעגל ולמעשה לומדים מתוך חוויה חלומית ופחות תודעתית. אך הנה, כשהם מגיעים לכיתה ב' מתחולל שינוי. כדי להבין את השינוי יש להבין מהי התקופה הפוסט אטלנטית השנייה. לאחר התקופה ההודית, מעט מערבה מהודו בפרס של היום נולד מורה חדש וגדול לאנושות ושמו היה זרתוסתרא. זרתוסתרא לא אמר לאנשים שהכל רוח ואין צורך בחומר. להפך, הוא לימד אותם שאנו חיים בעולם הארצי, עובדים את האדמה, בונים בתים, מגדלים חיות משק וחיים חיים חברתיים. אך, אמר זרתוסתרא, מאחורי כל דבר ארצי קיימת הישות הרוחית שלו. ולמעשה העולם מחולק לשניים יש טוב שהוא אל האור, אל השמש ונקרא האורה מזדאו ויש את הרע שנקרא הארימן. כוחות הרוע ינסו כל העת לפתות את בני האדם להקשיב להם, ינסו "לשחד" אותם שכדאי להם להתמסר לחומר ולתענוגות, למחשבות על גדלות וכו'... אך על האדם להיזהר ולהישמר מכיוון שעליו לזכור שהכל זמני וחולף ובסופו של דבר מה שישאיר בעולם הזה הן רק מחשבות טובות, מילים טובות ומעשים טובים. הילדים סביב גיל 8 מתחילים לפתח את אותה תודעת פיצול. הם כבר לא כאלו חלומיים, תמונתיים. הם חשים בתוכם את הפיצול בין טוב לרע, הם מתחילים להיות מודעים למחשבות לא טובות שיש להם על אחרים, הם מתחילים להשוות את העבודות שלהם לעבודות של אחרים והתמימות שהייתה להם רק שנה קודם מתחילה להיסדק. לכן בכיתה ב' הנושא המרכזי הוא הפיצול- מלמדים על סיפורי הצדיקים ומולם את משלי החיות, מלמדים על סימטריה ברישום צורה, מתבוננים החוצה על העולם- על מופעי הירח, תקופות השנה וכו'... בכך מפגיש הקוריקולום את החוויה הלא פשוטה של סדק שמתחיל להיפער בנפש.
בכיתה ג' הסדק הופך כמעט לתהום....כדי להבין את מה שמתחולל בנפשות הילדים בכיתה ג' עלינו להבין מה קרה באנושות בתקופת התרבות הפוסט אטלנטית השלישית- התקופה הבבלית/מצרית. בתקופה זו הקשר עם הרוח, שהיה די נגיש וברור עד כה, כמעט ונעלם לחלוטין. מתחיל הפחד מהמוות. המיתוס המופלא של גילגמש ששייך לתקופה האשורית/בבלית מספר על גלגמש שמנסה לפתור את סוד המוות ולחיות חיי נצח. כיבוש ערים הופך לעניין שבשגרה, מלחמות בין אלים שונים, כלומר איבוד ההבנה שכל האלים הם ביטוי של אותה ישות רוחית אחת. ולמעשה מה שקורה בתקופה זו מתפתח מושג כהן הדת. פעם ראשונה שהאדם הפשוט לא יודע לקבל תשובות מיידיות מהרוח ולכם פונה לכהן הדת שבודק בכוכבים עבורו האם נכון לו לצאת לקרב, להתחתן או לפתוח עסק. הפער בין האדם כישות רוחית לבין חייו על האדמה כיישות ארצית הולך ומתרחב ורק כהן הדת יכול לגשר עבורו על הפער. האדם סופית ירד מגן העדן והשתחרר מהחוויה הרוחית הבהירה שלו שלמעשה הפריעה לו לקבל החלטות מתוך חופש (מכיוון שהדבר הנכון היה נגיש ואמיתי) והחל לחיות חיים ארציים בהן הפחד מהמוות קיים- כי איבדנו את הקשר לרוח וגם הידיעה מה נכון ומה לא נכון נתון לחופש של האדם. ובכן, בכיתה ג', סביב גיל 9, זה פחות או יותר מה שקורה לילדים. מתעורר פחד עמוק, אפשר לומר אפילו חרדה מפני המוות, מתחילות המון שאלות על מי אני, שאלות של למה צריך? הדברים כבר אינם כה בהירים וברורים. מתפתחת ראייה ביקורתית על המבוגרים – הם, כמו הכוהנים בבל הקדומה, צריכים לתווך לנו את העולם, האם הם יודעים על מה הם מדברים? נוצרת תיהום בין הנפש של הילד לעולם וכל כובד ההבנה שנגמר עידן הילדות נוחת על הילד בבת אחת- כמובן לא באופן מודע, אבל הנפש מבינה זאת היטב ולכן לרוב מתחילים בגיל 9 סיוטי לילה, חרדות, כאבי ראש ובטן ביקורתיות וכו'... הקוריקולום בגיל זה מספר לילדים את הסיפור של עצמם- בסיפורי התנ"ך הם לומדים על נפילת האדם מגן העדן (הסיפור שלהם עצמם), בתקופת מידות ומשקולות הם לומדים איך מודדים וחיים חיים ארציים בכלים ארציים, בתקופת בנייה הם לומדים איך בונים בתים על האדמה ובתקופת בעלי מלאכה הם לומדים איך להסתדר בכוחות עצמם על האדמה.... למעשה כל התקופות מראות להם שהכל בסדר, זהו רק שלב שהם עוברים וכל האנושות כולה עברה שלב זה לפניהם, בואו ונלמד אתכם איך לומדים לחיות על האדמה ולהנות מזה. שלב זה, משבר גיל 9, הוא שלב קריטי וחשוב לתת מענה נכון לשאלות ולפחדים שעולים. גיל 9 נמצא בדיוק באמצע בין גיל 7, גיל בו הילדים עדין בחלום לבין גיל 12 בו מתעוררים סופית מתקופת הילדות ומודעים באופן הרבה יותר ברור לתודעה העצמית. לכן חשוב ביותר להבין שההתנהגויות של הילדים בגיל 9 אינן נובעות מתוך רוע או רצון לפגוע אלא מתוך פחד וחרדה וחשוב להתייחס אליהם בהתאם.
בכיתה ד' הגענו לתקופת המצרית שהיא המשכה של התרבות הבבלית. המצרים כבר ידעו שיש עולם הרוח ושהנשמה תגיע אליו אם פעלה טוב בעולם ואם לא היא תגיע לעולם השאול. המצרים ידעו שהאני של האדם מפוצל ומפוזר בעולם ועל הנפש לערוך מסע סזיפי בכדי לאסוף מחדש את כל החלקים ולאחד אותם. המיתוס של אוזיס ואוזיריס מבטא אמת זו באופן מופלא. אוזיס שהיא ביטוי לנפש יוצאת לחפש אחר חלקי גופתו של בעלה אוזיריס שהוא ביטוי לאני ומסתובבת בכל העולם על מנת לאסוף את כל החלקים ולהתאחד איתו מחדש. המצרים גם היו מאוד ארציים, הם חנטו את המתים שלהם (לעומת ההודים ששרפו אותם), המלכים קברו עצמם עם כל רכושם ועבדיהם... החיבור הכה עמוק שלהם עם הפיזי משפיע עלינו עד היום באופן שאנו כה מזדהים עם גופנו הפיזי וקשה לנו לשחרר את גופנו, אנו נאחזים מאוד חזק לחומר ולמחשבות שלנו, שאנו בטוחים שמגדירות אותנו. לכן בכיתה ד' נראה המון תהליכים חברתיים של פיצול, חבורות, קושי לייצר אחדות כיתתית אחת. נראה ציניות שמתחילה (ניתוק מהרוח) וגם חוסר רצון להתמסר באותו אופן, כפי שהיה בכיתות הצעירות יותר לביטויים של רוח כמו תפילות, סיפורי אגדות וכו'... הילדים רוצים להבין הרבה יותר איך העולם עובד והם לא מסתפקים בסיפורי אגדה רגילים. לכן בשנה זו ניתן להביא להם מיתוסים גדולים כמו המיתוס הנורדי שמספר על דמדומי האלים ועל האופן בו האלים מתרחקים ונעלמים בסופו של דבר ואז האדם יכול להתחיל לחיות. המיתוס הנורדי מלא בתמונות מלאות חיים של התפתחות האדם והאדמה, הקשר לרוח והניתוק מהרוח וכו'... כמו כן בסיפורי התנ"ך ניתן להביא את סיפורי בני ישראל במדבר ולהראות איך מצד אחד הם ביקשו להתנתק מהעבדות הישנה (התקופה המצרית) ולצאת לדרך חדשה של חיבור לרוח מתוך האגו אך בתוך התהליך כל הזמן פוחדים ומתלוננים ורוצים לחזור לסיר הבשר, רוצים לחזור לעבר ולא לעבור דרך המדבר הקשה מנשוא... זו בדיוק התמונה של ילדי כיתה ד' – עליהם לעבור במדבר, עליהם להבין שהתלונות והקיטורים לא יעזרו, הם בדרך לארץ החדשה ( התודעה הערה) אם ירצו ואם לא ירצו. לרוב הם לא רוצים....ומכיוון שבאופן אנטואטיבי הם איבדו את הקשר לרוח וחוקי המוסר, עליהם לקבלם מבחוץ- עשרת הדברות.
והנה הגענו לכיתה ה' לתקופה היוונית/רומית היא התקופה הפוסט אטלנטית הרביעית . כיתה ה' היא כיתת האמצע- המסע העתיק מאוד מתחיל להסתיים, רואים את הארץ המובטחת אך עדין לא מגיעים אליה. אנו נמצאים בשלב שהחשיבה מתחילה להתעורר וניתן להגביה איתה עוף, הגוף נמצא במין הרמוניה טובה של פרופורציה בין הגפיים לגו וניתן לראות סוג של קלות תנועה מתוך מודעות ליופי והאסתטיקה. האדם היווני היה מחובר לרוח הקבוצה- האתונאי ראה עצמו אתונאי קודם כל והספרטני, ספרטני. לא עלה בדעתם לעבור לעיר אחרת או לשאול שאלות תיגר על המבנה החברתי של העיר שלהם. היוונים ראו באלים ביטויים של הנפש האנושית ומבחינתם יש רק עולם החיים ועולם המתים. אין גן עדן וגהינום, אין פיצול. אתה חי, איך שאתה בוחר- עושה טוב, עושה רע, אין הבדל. כשאתה מת אתה מגיע לממלכתו של אל השאול. המוסר הקובע הוא המוסר החברתי ולא הרוחני. הניתוק מהרוח בתקופה זו הוא הכי עמוק. אמנם הם מאמינים באלים ומתפללים אליהם אך אלו אינם אלים במובן הרוחי אלא במובן הנפשי. אלו אלים שידאגו לים להיות שקט בזמן מסע ימי או שידאגו לניצחון בקרב וכו'...אך הם אינם מביעים עמדה מוסרית על ההתנהגות האנושית. אך בזכות הירידה הזו אל החומר, זכו היוונים במתנה חדשה שלא היתה קודם לבני האדם- הם זכו בנפש השכלית. ביכולת של בני האדם לחשוב מחשבות טהורות ולהגיע לתובנות מתמטיות, מדעיות, חברתיות וכו'... לא בכדי סוקרטס, אפלטון, אריסטו ועוד הניחו את אבן הפינה לפילוסופיה, ארכימדס למדעים, היפוקרטוס לרפואה וכו'... כל המבנה החברתי של דמוקרטיה הינו מהפכני ביותר ולא נשמע קודם לכן. החוויה של האדם היווני הייתה שהוא מוצלח, נבחר האלים, אמיץ ועם עוז רוח לצאת ולכבוש את העולם הגדול. זוהי פחות או יותר התודעה של ילדי כיתה ה'...הם נמצאים בשלב שהם מבקשים שלא "יחרטטו" אותם ויספרו להם על סיפורי מעשיות... הם רוצים ללמוד על ההסטוריה "האמיתית", הם רוצים ללמוד לחשוב ולהסיק מסקנות, הצדק החברתי חשוב להם, היופי והאסתטיקה וכו'.. על כן, בפעם הראשונה הם לומדים גיאומטריה לא כרישום צורה אלא כחוקיות ויחסים במרחב, הם לומדים שברים עשרוניים שמצריכים יכולת חשיבה מופשטת גבוהה, הם לומדים ג"ג דרך מפות, יחסים בין בני אדם, חקלאות, מסחר וכו'...בפעם הראשונה הם לומדים את ההיסטוריה לא בצורה של מיתוסים אלא כעובדות היסטוריות הממוקמות על ציר הזמן. הם לומדים את כל המסע של התרבויות הקדומות שתואר להעיל לא כסיפורים מיתיים אלא כתמונות עולם שבני האדם חיו ופעלו לאורם ומתבקשים לחוות דעה ולחפש את הקשר אליהם. כל תקופות הלימוד מובאות באופן אסתטי והילדים מתמסרים לעבודה זו, יכולות הביצוע שלהם קופצות בכמה רמות מהשנה הקודמת. כמו כן קל יותר לעבוד איתם כקבוצה ולקבוע חוקים חברתיים מוסכמים. הסוד הגדול שיש לעבוד כעת עם הילדים- דמוקרטיה ולא כסמכות עליונה שקובעת עבורם. גם בדמוקרטיה היוונית היה מנהיג אך הוא עבד מתוך הקשבה לרצון ולצרכים של העם ולא כדיקטטור. מחנך שישכח אמת זו ימצא עצמו מאוד מהר עומד מול מרד של 30 זוגות עיניים שקוראים עליו תיגר....זוהי שנה מאוד מיוחדת ומלאת חן ויופי, יש לשים לב לא לעבוד מהר מידי עם חשיבה קונקרטית של חישובים והוכחות, סיבה ותוצאה במובן של תהליכים היסטוריים ואיך דבר הוביל לדבר (את זה יש להשאיר לכיתה ו'). יש לתת תמונות נפשיות יפות, להראות את היחסים המרחביים ולמעשה לספר לילדים על עצמם אך לא כסיפור חיצוני להם אלא כתמונות עולם שבאופן מודע הם מחפשים את הקשר אל החיים שלהם.
כיתות ו'-ח' מביאות אותנו לחשיבה ולעבודה לגמרי אחרת ונשאיר אותן למאמר הבא. כיתה ה' היא הביטוי הנפלא ביותר של שיא הילדות רגע לפני הנפילה הגדולה אל החומר שמתרחשת מכיתה ו' ואילך....